ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שבת, 18 בפברואר, 2012
ע"י חזקי
ע"י חזקי
'בני אדם, ברובם, אינם חפצים לשחות אלא אחרי שהם יודעים לשחות.' האין זה שנון? מובן שאינם חפצים לשחות! הרי הם נולדו לקרקע מוצקה ולא למים. ומובן שאינם חפצים לחשוב, הרי הם נולדו לחיות, לא לחשוב מחשבות! ככה זה, ומי שחושב, מי ששם את החשיבה בראש מעייניו עושי אמנם להגיע לגדולות בתחום זה אך הוא בכל זאת המיר את הקרקע המוצקה במים ובאחד הימים סופו לטבוע בהם. (עמ' 20)
במילים אלו של הארי האלר פותח הרמן הסה את ספרו, ומילים אלו הן שכעת, לאחר שסיימתי את ספרו, ממשיכות ומהדהדות בקרבי. בידי אמן מסרטט לנו הסה את דמותו של הארי האלר. דמות הפילוסוף, ההוגה, האמן, אשר את חייו בחר להכניס לקטגוריות, אשר כינה עצמו זאב הערבה ובכך פיצל את נפשו לשניים ואת חייו בחר לחיות בדיסוננס. פילוסוף זה איננו פרופסור, הוא מעולם לא ביקש הכרה מהחברה, זו דוחה אותו והוא דוחה אותה. מי יוכל להבינו? לא כבוד הוא מחפש, לא כסף, אלא יופי והוד. אלו אינם קיימים בעולמו, עבורו כל דבר נתפס כזיוף, כל אידיאל כהפשטה גסה ומטופשת. רק דמויות כגטה, נישטה או מוצארט, יכולים לתת מזור לנפשו, רק הם יכולים להרוות את צמאונו. אך אלו נדירים הם, וכאשר הם מורדים לחיים הם נצבעים בגוונים של ניכור וזרות. הארי הלר נידון לחרות, ועל כן נידון לבדידות. הוא בז לעולם, והעולם משיב לו כגמולו.
זאת, כפי שכותב הסה, המחלה. פשע הוא לפצל את נפשו של האדם לשנים, לא משום שאחת היא, אלא משום שמורכבת היא מאינסוף חלקים. הנסיון להכניס את אלו לתוך גבולות מוסכמים, הנסיון לקחת את החיים ברצינות ולגודרם, סופה אינו אלא בדידות משוועת. מי שיגדיר את חייו במסגרות קבועות מראש עתיד להותיר את אלו בחוץ, עתיד לבוז לכל, לקחת נשק חם ולירות בכל עובר אורח. המצוקה אמיתית היא, וכמו כן הבדידות שבאה בעקבותיה; זאת אכן מחלה קשה.
הפתרון, אם כן, הוא לרקוד. להשתחרר מגבולות המחשבה, להפסיק לשחות בים שאין לו סוף, ולנחות על קרקע מוצקה, קרקע החיים. פתרון זה הוא אכן פתרון פשוט, אך משום כך אין מפחיד ממנו. הוא דורש וויתור עצום, ויתור על אורח חיים, על עמקות והבנה, על הכאב; אך מי שיוכל לו ישוב ויחיה. הריקוד הוא ביטוי של חיים מלאים, המאפשרים הנאה, חוויה, ושאיפה קטנה באקסטזת הקיום. ספר זה הוא אכן לטרופי הדעת בלבד, אלא המוכנים לוותר על כל מסגרת, אלא המוכנים לוותר על הגבולות ופשוט לחיות. החיים האמיתיים הם משחק, תאטרון. חיים אמיתיים אינם גובלים בטרוף, הם הם הטרוף עצמו.
אחד מן המוקדים המרכזיים שבהחלמה זו הוא ההומור. אותו הומור אשר, כלשונו השובה של הסה, "מסוגל לחולל את הבלתי אפשרי באשר בכוחם של מבזקי האור המשתבר בפריזמותיו לחדור לכל תחומי ההוויה האנושית ולאחדם לחיות בעולם כאילו אין זה העולם כלל, לכבד את החוק ועם זאת לעמוד מעליו, להחזיק נכסים כמי שידיו ריקות מכל. לוותר כאילו אין זה ויתור כלל." מילים אלו פונות קודם כל לאדם הדתי, זה המבקש מרחב אמוני אך אינו מוכן לוותר על חוקי דתו, זה המאמין כי אף בתוך החוק, בתוך גבולות העולם, ניתן לחיות. הצחוק, ההומור, משבר את הגבולות, מטריף את הדעת, ומחייה את הנשמה.
אך שמא חוטא אני באותו חטא בו חוטא זאב הערבה? האם דברים אלו אינם אלא נסיון שווא נוסף לכלוא את שלא ניתן לכולאו במילים? אולי רק כשאנטוש את המילים, רק אז אוכל להבין את ההומור? בהחלט יתכן, בהחלט יש להניח שאת הקרקע המוצקה שתחת רגלי החלפתי בים המילים. אם תהייה זו כנראה שאאלץ לחיות כל חיי, והיא ההופכת את ספר זה, יחד עם רבים מספריו של הרמן הסה, לספר נצחי.
15 קוראים אהבו את הביקורת
15 הקוראים שאהבו את הביקורת
