ביקורת ספרותית על על חוד התער מאת סומרסט מוהם
ספר מעולה

---

לפני כשנתיים כשנרשמתי לסימניה, אחד הספרים שהכי רציתי לכתוב עליהם היה הספר הזה. אבל אז מואם היה פה סופר מאוד מאוד "לא קיים".. היה פה אזכור אולי לשניים מספריו. מאז שכחתי מהצורך.. והיום , נחפשתי פתאום לביקורת של יעל על הספר "הצעיף הצבעוני", ואז מצאתי שהדף של מואם הורחב. אפילו מאוד..

אז קודם כל תודה רבה ליעל, ולשאר האנשים שכתבו פה ביקורות על ספריו של מואם והזכירו אותו לטובה - אני אכן חושבת שהוא סופר מבריק, אחד המעולים.. אחד הלא רבים שהייתה לי תקופה ששקעתי בקריאת ספריו בלבד..

אז ככה.. הכל התחיל יום בהיר אחד שנתנו לי את הספר "תאטרון" שלו. ספר מוכר ומבריק, ברוסית הכי מוכר שלו כנראה. ברוסית יש אפילו סרט, מאוד מפורסם. כתוב יפה, מפתיע, עם פנץ' ליין, אבל כבר ידעתי את העלילה. בקיצור לא נפלתי.. אבל אחריו באותו הספר היה איזה "סיפורון" צנוע למדי.. 100-200 עמודים. משהו שאיש לא שמע עליו.. משהו מאוד לא דומה לא באופי ולא ברמת הפרסום לעטיפה המגוחכת שאנחנו רואים כאן, לא משווק את עצמו, בעצם בקושי קיים..

הייתי בחופשת לידה. לא הרשיתי לעצמי לעשות כמעט דבר פרט ללהיות עם ביתי הגדולה והמקסימה שהייתה אז בת כחודשיים. אבל פתאום שקעתי בו לגמרי.. אני זוכרת את היום-יומיים שפשוט טבעתי בסיפור הזה. סיפור כל כך קצר, כל כך צנוע, וכל כך מדבר בדיוק את מה שחשבתי, את מה שהגרשתי, את מה שחיפשתי דרכים לתאר. זה היה לפני יותר מ-7 שנים. אולי עכשיו זה היה משפיע עלי אחרת. אולי מאז ברור לי שעוד רבים אחרים דיברו על זה, או שאני, מאז שהדלת לשם נפתחה לי דיברתי על זה רבות והנושא נהיה לי קצת שחוק.

והנושא מבחינתי היה הדת. או חיפוש הדת, או חיפוש המשמעות. אבל חיפוש מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים לרוב. לא דת שכופה את עצמה, לא דת שמשווקת, לא דת אלימה. בעצם לא דת - אלא אמונה. כי בעיני יש תהום בין השניים. אמונה שיש לרבים מאיתנו צורך עילם בה, אבל אמונה שהיא לגמרי עמוקה ומופנמת. אמונה שאין לה שום ביטוי חיצוני, שקיימת רק בפנים. אמונה שאף אחד לא המציא בשבילה מילים יפות, ושיוצאת לעולם בצניעות ובשקט כצורך הכי אינטימי של האדם עם עצמו..

וכאן בא המקום לספר את הקשר שלי לדת. אז ככה - אין ביינינו קשר. בקושי שלום-שלום. אבל כמעט באותה מידה אין קשר ביני לבין האטאיזם. נושא הדת חביב עלי בתור תחושת קרבה לכוח העליון, ובנקודה החביבה של מסורת שמחברת אנשים ועם ונותנת תחושת שייכות - אבל קשה עד בלתי נסבל בעיני לדמיין שאם יש אלוהים יש לו צורך כלשהו בביטויינו החומריים כדי להוכיח לו את אמונתינו. צורם לי מאוד אפילו האפשרות לחשוב על הקשר בין אמונה והמוסריות לבין הגדרות כמו ללחוץ על כפתורים בימים מסוימים או לא, או מה לאכול, או עוד דברים יומיומיים. אני יודעת שאלה שורות פרובוקטיביות, אבל אני לא יכולה לכתוב על הספר בלי להזכיר את זה.. כי זאת המהות.. אני מאמינה שאמונה צריכה להתבטא בצורך במוסריות, ובצורך שמגיע מבפנים. ולא כחובה על אוכלוסיה שמגיעה מבחוץ להתנהלות. ולמרות הפרדוקס שאני כותבת את זה כאן, אני מאמינה שזה צריך להיות משהו מאוד מאוד אינטימי בין האדם לעצמו. שנים רבות לא הייתי מוכנה לפתוח את הפה ולדבר על זה עם אף אחד - כי מילים הופכות רגשות לאבק.. ויכוחים או התפלספות שוחקים לגמרי את ההרגשה המקורית האותנטית.
אבל לא אני התחלתי - מואם התחיל :)

הספר מספר על בחור צעיר שחוזר ממלחמה שראה בה דברים שזעזעו אותו. חוזר ולא מצליח למצוא את עצמו חזרה בעולם הרגיל. הוא מבין שיש איזו משמעות נסתרת מין העין בקיומינו, לפחות הוא רוצה לקוות שיש, אבל באותו רגע, אחרי מה שראה, העולם נראה לו מלא בריק, בבלגן, בחוסר הגיון וחוסר משמעות או עקביות.. למרות שיש כמה מפנים לאורך חייו בהם הוא יכול לבחור בחיים שקטים ורגועים ( יש לו איזו ירושה או כסף מאיפשהו, אני כבר לא זוכרת) - כל פעם מחדש הוא בוחר בחיים צנועים מחד, ושעיקרם חיפוש מעידך. הוא גם מעלה במהלך הספר את הטענה שלא יתכן שהתגלמות "הקיום האלוהי" יכולה להיות בביצוע חוקים חומריים והתנהגותיים שנדרשים מאנשים. נשמע לו חיבור בין רמות עומק שונות ולא מתחברות - בין האמונה עצמה, לבין החוקים החומריים וה"חיצוניים". כאן מגיע אחד מהמפשפטים הגדולים של הספר. הוא פוגש איזה איש דת חכם, וההוא אומר לו - אתה חושב שאתה לגמרי אטאיסט, ואין ולא דבר בינך לבין הדת - אבל הקשר בינך לבין האמונה האמיתית ברמה הפנימית הוא עמוק הרבה יותר מהרבה אנשים שחושבים את עצמם לדתיים. כי אצלך זה בפנים. ( ציטוט מאוד לא מדוייק, אבל זאת המשמעות).
הוא מחפש את עצמו רבות.. והמספר של הסיפור פוגש אותו בהפרשי זמן גדולים מאוד, כשתוך כדי הוא מספר על דמויות מסוג אחר לגמרי, בחורה צעירה, אנשי בוהמה ועוד.. וכל פעם הבחור מתגלה כדמות מופנמת שמנהלת את חייה לגמרי מחוץ לקופסא..

בסוף הוא מוצא את התשובות שלו בבודהיזם, שבאמת קטונתי מלהניח שהדת הזאת יותר קרובה ל"אמת שאני מחפשת" מהדת היהודית. יתרה מכך - כשאני שומעת את ההסברים העמוקים לחוקים מהאנשים הדתיים שסביבי, לחוקי הדת היהודית, הסברים עמוקים ויפים מאוד, אני מתמלאת כבוד עצום, ועניין רב. מן הסתם על הבודהיזם אני יודעת עוד פחות. אין גם בכוונתי חלילה להזדהות עם העדפת דת אחת על אחרת - אהבתי בספר את הצורך והדרך שאותה הוא עושה, את השאלות שהוא שואל, לא ראיתי ערך בתשובות. אבל הרעיון המקסים הנוסף הוא שכשהוא מוצא את "האמת" שאותה חיפש הוא רוצה להפיץ אותה. שיווק, הלא? ( אני שונאת שיווק. אולי הכי מכל דבר אחר בעולם) והוא מחפש בצורה אינטואיטיבית את הדרך שתבוא ותגרום לאנשים להתחבר לרעיונות שלו מבפנים. בלי שזה יהיה שיווק אלים. בלי שזו תהיה כפיית דעתו שלו. ובעיני, לפחות דאז, היה נראה לי שהוא מוצא פתרון גאוני. אני נמנעת מלכתוב אותו כאן, אפילו לא בגלל שזה ספויילר, אלא בגלל שיקומו רבים ויגידו שזה דומה להפצות הנוצרים בארץ , שאני יודעת שרבים סולדים לזה רבות. אני לא - כי מבחינתי זאת תופעה שקופה. תופעה שלא קיימת , שאני לא מבינה את משמעותה, שהשפעתה עלי הוא , וגם יכולתי להבין את משמעותה הוא 0 , ולכן לא רואה את חסרונותיה, וגם בין השאר כי אני לא רואה הבדל בין הדתות..

אז מה מצאתי שם בעצם, בספר הזה?
סיפור שעלילתו חביבה וכיפית, יש דמויות דינמיות מעניינות וזזות, דמויות אחרות לגמרי. יש תיאורים מבריקים של טבע האדם, אחד הקטעים שנפלתי מהם , זה כשהמספר מתאר את הבחורה שהיא אחת הדמויות המרכזיות, ואת האמפטיה שלו כלפיה, וכמה הוא נהנה כל פעם לדבר איתה, ומסביר זאת בפשטות - "כן, אני אוהב מאוד אנשים יפים".. זה כל כך מצחיק ונכון.. באמת, לפחות לי זה קורה, אם אני פוגשת אנשים שטבעם נורמלי ( לא אנשים מגעילים או מתנשאים כמובן) וחביב ובנוסף הם גם יפים, התקשורת איתם נותנת איזו הנאה גדולה יותר - זאת תופעת אפליה כל כך שטחית ומכוערת שאנחנו כל הזמן מנסים להתכחש לה - אבל היא כל הזמן פה :).. ועוד ועוד התבטאויות עוקצות כאלה על טבע של כולנו, או לפחות של הפחות מושלמים שבינינו..
אבל בעיקר, בעיקר, מצאתי בספר הזה אוצר עצום. אוצר עצום של תיאור חיפוש של משהו חמקמק שקשור לדת ולאמונה, לא את הפתרון אבל את תיאור החיפוש. ומאוד מאוד הזדהיתי עם הצורך בחיפוש הזה. לפחות אז. ונפלתי מהצניעות. איך דווקא זה הגיע לי מאיזה ספרון קטנטן שאף אחד לא תכנן עליו..

אני מתנצלת בדיעבד על שני דברים - האחד הוא ספויילרים אפשריים, אבל אני חושבת שזה לא כל כך משמעותי, כי לא תיארתי כמעט את העלילה עצמה.. יתרה מכך , אני בקושי זוכרת אותה. והדבר השני החשוב יותר - אני מקווה מאוד שלא פגעתי ברגשות האנשים הדתיים שקוראים את זה, אני לא מתיימרת להבין מבחוץ את מה שהם יודעים ומכירים מבפנים. זה לא מגיע מזלזול כלל וכלל, זה אולי פרובוקטיבי, אבל מגיע בעיקר מהיותי מסתכלת מבחוץ, ואלה הרגשות שלי.

וזה גם קצת מתחבר לי לביקורת המצויינת של אנה שקראתי כאן בשבועות האחרונים על "סודותיו של מורה נבוכים". אני אביא כאן את הציטוט שלה מהספר שתפור לי על הנושא בול:

האל מושלם, האל חכם, האל סולח. ביטויים מהסוג הזה תמיד חרו לי. יש תחושה של זילות. גם המילה "שלמות" היא אנושית מדי כדי להשתמש בה. האל הוא מעבר, השפה מלכלכת. קשה לשמוע אנשים מדברים על האל כאילו הוא החבר הטוב שלהם.
"כהמחשה לדבריו, תיאר הרמב"ם חזן אשר הרבה לשבח את האל ותקף אותו על ידי כך במילים קשות. לטענת הרמב"ם, ריבוי תארים לאל איננו מוסיף לכבודו- אלא גורע ממנו- מול האלוהות יש לשתוק ותו לא. השבח לאלוהים הוא הדממה עצמה" (277).
"התורה משתמשת בדימוי מאניש של האלוהות כדי לחנך את ההמון למציאותו של האל אך לבסוף חותרת לבסוס אי גשמיותו"... אלוהים גדול מן השפה, אך התורה לוכדת אותו במילים".
הרמב"ם העלה את האל מעל השפה, לא רק מעל החומר.


ולגבי העטיפה המצ'ואיסטית והזולה, שכל כך לא מתאימה לרוח הספר - אני באמת לא הבנתי מה זה היה.. או שמה פספסתי משהו.

» ביקורות נוספות של ג'ניה
» ביקורות נוספות על על חוד התער