“#
זה סיפור שכתוב בסיגנון רב תנופה ומלא עזוז. הוא מתאר תשלובת ענקית של מפעלים כימיים במאנהיים, שיש לבעלים שלהם המון כוח פוליטי. התשלובת מסתמכת על מערכת מחשבים שכוללת גם ניהול המפעל וגם בדיקות ודגימות של פליטת חומרים מסוכנים לאוויר. החוקר הפרטי הנכבד זלב, אלמן שנים רבות ורווק מבחירה, בוחן את סביבתו הנשית בעיני צייד מיומן. הוא מפלרטט פחות או יותר עם כל מי שיכולה ללבוש חצאית (גם אם היא לובשת מכנסיים או בגד-ים). תאוות החיים - בעיקר האוכל והשתייה וגם הנהיגה, הבילויים והחברותא - של זלב המכובד אינה יודעת שובע. הדרך בה הוא פונה לנשים נראית לא כל כך אירופאית וקורקטית, ומתאימה יותר למזרח התיכון. הוא משתמש בשיטת "מצליח" והכמות משתלמת בסופו של דבר. הנשים – שרובן נענות לו, יש לציין, אינן יותר מופנמות ואנינות ממנו. הן מוכנות לספר לזר גמור פרטים אינטימיים מחייהן, תוך שיחה משולחן לשולחן בבית-קפה... טוב, נו. על הדרך מפענח זלב תעלומות. הקורא(ת) אינה יודעת איך הוא מפענח אותן. הרמזים אינם מפורשים בסיפור. אבל ככל שמתקדמת העלילה יותר ויותר תעלומות מתפענחות.

מה שראוי לציון בסיפור הזה אינו החלק הבלשי. התעלומות אינן ממש מעניינות, כאמור אינן מאתגרות את הקורא לפענח אותן. החוקר הפרטי - בשנות השישים שלו, כזכור – מסוגל להרביץ כהוגן לגבר גדול ומפותח-שרירים, לברוח מרודפיו בקפיצה לנהר (מדובר בריין, לא בירקון...) וגם לנהל שיחה מעניינת על נושאים פילוסופיים. בקיצור – איש אשכולות וגבר גבר.

גרהרד זלבּ הוא גרמני בשנות השישים שלו. הוא דוקטור למשפטים וחוקר פרטי. לא ידוע באיזו שנה מסופר הסיפור, אך הספר יצא לאור בשנת 1987. למה אני מתייחסת לנקודה כביכול שולית בסיפור? כי החשבונאות לא מסתדרת לי. דוקטור זלב היה בעברו תובע בזמן המשטר הנאצי. בשביל להיות תובע בשנות הארבעים של המאה הקודמת, הוא צריך להיות מעל ששים בשנת 1987. ואם הסיפור מתרחש לפני שנת 1987, לא יתכן שמערכת מיחשוב מפותחת, הלוקחת חלק חשוב בסיפור, אפשרית. ראוי לציין ששלינק הוא יליד 1944 כך שבשום אופן לא יכול היה להיות תובע נאצי שהתפטר בשנת 1945. עם זאת כשהספר יצא לאור הוא היה קרוב לגיל 60, קרוב לגיל של הגיבור שלו.

לאט לאט, לקראת הסוף, מגיעים כותבי הספר אל הנקודה שמעניינת כנראה את שלינק: פשעים שבוצעו בשם החוק בתקופת הממשל הנאצי.קראתי את ספרו המפורסם "נער קריאה", גם הוא סובב סביב הציר של פשעי העבר והאחריות עליהם. אבל ההתייחסות לנושא בספר הזה נראית שולית ודלה. בעלי תפקידים במשטר הנאצי שירתו אותו באמונה (מה עוד חדש?). תובעים תבעו, משטרה אסרה, שופטים שפטו ושלחו אנשים למחנות או הוציאו אותם להורג. וכל הנימה היא של "היֹֹו היה" כזה. מין סיפור שמספרים לפני השינה בין מנת-גורמה אחת לשניה. הנושא של שכר ועונש מוזכר בסיפור אבל ההתייחסות אליו היא של ניכור וחוסר הזדהות.

הנושא הטעון של העבר הגרמני הוא חלק מנושאי החובה של גרמנים בני הדור השני והשלישי, הכותבים ספרים. קוראים שאינם מעורבים יכול להיות שיתעניינו בדרך "המצפונית" בה שלינק מנסה לסגור את סיפורו ולסגור חשבון עם עברה של גרמניה. מבחינתי עדיף היה לו נשאר צמוד לסיפור מתח – אמנם לא מותח במיוחד – מאשר הניסיון העלוב להוסיף את מעללי הנאצים לסיפורו, באופן כה דל ומנוכר.”