“#
הספר עוסק בשבועיים "חופשה" שקיבלה יחידת חיילים המשרתת בעיראק, אחרי שעברה קרב קשה. החיילים מוסעים (בלימוזינות...) בין ערים גדולות המתנדנדות פוליטית, לפגוש ולרענן את הפטריוטיות של אמריקאים מן השורה שמצביעים בבחירות. עיקר הסיפור מתרחש במשחק פוטבול חגיגי בטקסס – תמצית הרוח האמריקאית.
בילי לין הוא חיל בן 19, שהגיע לצבא מבחירה: בגיל 18 היתה לו ברירה בין כלא לצבא. הוא מצא את עצמו נלחם בעירק, במלחמה שאין לו מושג מה סיבתה. בילי מייצג בספר הזה את הצבא האמריקאי. בחתך הסוציו-אקונומי (הבינוני-נמוך), במקום הגידול (פריפרייה) במידת העניין של המדינה בחייליה (רק אם עשו מעשה חריג – נלחמו באופן הרואי או נתפסו במעשה נפשע). החיילים – הנמצאים שבועיים ב"מסע הופעות" מאולתר, קיבלו גם יומיים להגיע הביתה, לפגוש את המשפחה שלא ראו כבר שנה. מיד אחרי סיבוב ההופעות הם יחזרו לעיראק, כי הצבא עוד יכול להשתמש בגופיהם הצעירים ובנפשם המעוכה.
והנה מה שאומר סָמָל הפלוגה, לאחד האזרחים הפריבילגים, המביע את התפעלותו מההישגים הצבאיים של הפלוגה: "...זאת חבורת פסיכופטים הכי רצחנית שראית בחיים שלך. לא יודע איך הם היו לפני שהצבא שם עליהם יד, אבל, תן להם מערכת נשק ושני משקאות אנרגייה והם מפוצצים את האמ'אמא של כל מה שזז... אתה תמשיך לקדוח (נפט) אנחנו נמשיך לרצוח"
החברה האמריקאית מונחת פה על שולחן הניתוחים, על המון נצנציה, פרסומות מתפרצות, ניאון, רעש, משחקי ספורט עם אוהדים משולהבים החוגגים את החלום האמריקאי בהגרת זיעה, שתיית אלכוהול לרוב, פרצי אלימות וכמה שיותר הגזמות. המלחמה, לאמריקאים מן השורה, אינה שונה ממשחק מחשב. היא מרים האגו הלאומי. מריעים פה "לחיילים שלנו" ובלבד שיישארו רחוקים. שאפשר יהיה להמשיך להתפעל מהספורט הנקרא "המלחמה שלנו", גברי כל כך, זוקף את הגֵו, מצטלם כל כך מרשים.
פאונטן מתאר את אמריקה הפשוטה, על תושביה התמימים, המסתפקים במה שמספרים להם שהם חיים במדינה הטובה בעולם ומאבדים את רכושם אם במקרה נקלעו להוצאות רפואיות שאין ביטוח שיכסה אותן. משחקי ספורט המהווים תחליף כלשהו לשיממון החיים, מעודדות שיופיין הוא כרטיס היציאה היחיד שלהן מחיי כמעט-דלות, שחקני פוטבול שמטפחים את התוקפנות, לא רק במשחק עצמו ושואפים "להוריד" אדם אמיתי, בלונה פארק הנקרא עיראק.
הספר כתוב היטב. פאונטן הציני והסרקסטי מעביר את מסריו בקול רם, בלי הסוואה. התייחסותו לצבא ולמלחמות האמריקאיות אינה נגועה ביראת-כבוד או פטריוטיות, החברה האמריקאית מתוארת בקווים חדים ובכשרון כתיבה ניכר על רדידותה, רדיפתה אחרי סמלים חיצוניים, השימוש שהיא עושה בכוח-אדם מתכלה של צעירים בורים ומבולבלים, המסכנים את חייהם במלחמות שאין להם מושג מה מטרתן.
בן פאונטן חי בטקסס, שהיא מרכז השמרנות האמריקאית, נראה לי. גם הגיבור שלו נולד וגדל בעיירה קטנה בטקסס. הקיצוניות בה מספר פאונטן את הסיפור מאפשרת לקורא להתוודע לפנים פחות גלויים של המעצמה היחידה.
חובבי התרבות האמריקאית ושונאי יפי נפש, כנראה לא יאהבו את הספר הזה.”