2018 פואנטה© בת מ--twilight zone@


















הדפסה:
» כפסיפס תמונות
» כטבלת טקסט
» כטבלת תמונות וטקסט

» לרכישת ספרים מהרשימה
רשימת הקריאה הינה ציבורית.
מכילה 69 ספרים.
גררה 329 צפיות.
עודכנה לאחרונה לפני 5 ימים.

מה דעתך על הרשימה?
1. אדוניס / דוד טרבאי
4*. חמישה סיפורים נפרדים שלכאורה אין ביניהם קשר – מלאכת מחשבת של שזירת חוטים שתי וערב בין תקופות, מדינות ודמויות שונות ומשונות, סוג של גאונות. 1672: עלם צעיר, מורה למוזיקה, מגיע לאחוזה של הברון הצרפתי האלמן כדי ללמד נגינה את בתו הצעירה והמרדנית. 1916: שני חיילים ברכבת בדרך לשדה הקרב. 1970: בחור צעיר ממשפחה עשירה, פעיל במהפכת סטודנטים נגד השלטון, מגיע לטירה כדי לראיין טייס ותיק, לשמוע סיפור חיים של גבורה והרפתקנות, לצורך לימודים. 1998: פסל זקן בבית גדול, מגלף פסלים מעץ. מארח בביתו את ארוסתו של הנכד. 2006: מנצח תזמורת מפורסם ומחוזר כלפי חוץ אך בודד וחסר ביטחון עם אוסף שדים בארון. מה משותף לכולם? תאריכי הסיפורים נעים בין 2 באוגוסט לבין 16 באוגוסט (בשנים ובמקומות שונים) – פרט שכמעט חמק מעיניי אבל יש לו משמעות מעניינת מבחינת המסר. טרבאי לא מסתפק בסתם סיפור עלילתי, גם ב"המעברים המאושרים" וגם כאן יש סגנון מורכב וחידתי, יש כתיבה עמוקה אבל לא מעיקה, וגם הדמויות בעלות רבדים שונים. ספר מאתגר וטוב מאוד.
2. אדם טוב קשה למצוא / פלאנרי או'קונור
3*. סיפורי אגדות מודרניות שמתובלות בשפע של הומור שחור על זבל אמריקאי לבן, דת וטיפשות כללית. לא החזקתי מעמד לאורך זמן ואני מקווה לזכור את הלקח העיקרי – לא לקרוא ספרים בתרגומה של רנה ליטוין.
3. איפה את? / מארק לוי
3*. אישה צעירה, יתומה מגיל צעיר, מקדישה את חיה להצלת אנשים מאסונות טבע בדרום אמריקה. את אהבת חייה היא משאירה מאחור. מה שמתחיל בתור פעילות מבורכת ואצילה, מאבד די מהר את הזוהר ההומניטרי ומצטייר כמו עוד מאותו הדבר: אגואיזם בעטיפה יפה. מארק לוי דוחף את האג'נדה שלו בשיווק אגרסיבי וסופרלטיבי – מה שגורם, בסופו של דבר, גם לאלה שמסכימים (כמוני) לעקם את האף. אפשר לוותר.
4. אנה ואיש הסנונית / גבריאל סביט
4*. מסע בלתי ייאמן ביערות פולין בזמן מלחמת העולם השנייה. ילדה קטנה ואיש זר ומוזר שיש לו סודות משלו, ארוזים בתיק רופא ובראשו המבריק והייחודי. הוא מציל אותה. היא מצילה אותו. יתומה מאב, היא זוכה לחונך לחיים - לטוב ולרע, והקורא זוכה לסיפור קסום וחכם. //"ב- 1939 הגרמנים פלשו לפולין ממערב והסובייטים סגרו עליה ממזרח, וכך חילקו ביניהם את גווייתה. סביב, לעבר, מאחורי ומצידי שתי אימפריות מפלצתיות אלה, אנה ואיש הסנונית הפכו את הליכתם לאמנות."//
5. אנשים שבקיר / יעל דין בן-עברי
5*. ביקורת שהייתה מוכנה לצאת לאוויר העולם אבל נמלכה בדעתה: http://www.interload.co.il/upload/8145057.JPG
6. ארכנגלסק / רוברט האריס
5*. זה האריס הראשון שלי, ללא ספק משאיר טעם טוב. זוממת גם על "קצין ומרגל". הוא יודע לכתוב ולשדר אמינות גם כשהוא ממציא היסטוריה חלופית. העלילה סוחפת ואין רגע דל. מזכיר במידה מסוימת את "פארק גורקי" אבל טוב והדוק יותר. כן ירבו.
7. ארץ השכחה / אנטון באלאז'
3*. ספר מסקרן שעלילתו מתרחשת בשנות ה- 50 בהונגריה וצ'כוסלובקיה, רגע לפני הורדת מסך הברזל בין מזרח למערב. באלאז' יוצר אווירה אותנטית ושולט בחומר ההיסטורי אך הדבר בא על חשבון עומק הדמויות וגם הכתיבה הופכת לעתים קרובות לכתיבה עיתונאית יבשה, כך שגם הדיאלוגים הופכים למאולצים כי הסופר מכניס קטעים שלמים מהתחקיר לתוך חילופי הדברים בין הדמויות שלא אמורים להרגיש כמו דקלום. למרות החסרונות האלה, הספר מאוד קריא, שוטף ואינפורמטיבי. בנוסף, הוא מציג בצורה בהירה את הבדלי המנטליות והשקפת העולם בין יהודי הגולה הרדופים לבין יהודים שהגיעו לארץ ופועלים במרץ למען בניית המדינה. "לפחד פחות, אין פירושו לנצח, משום שמדובר, עדיין, בעמדה פאסיבית, לחכות לפוגרום, לחכות לסלקציה, להודות למזל על הישרדותך, או לרצונו הטוב של הרודן. אך בואו נניח לכך, חשוב שתלבנו נושא זה לפני יציאתכן מאירופה, ולא תגררו אותו אחרי כן לישראל, כי שם איש אינו חפץ לעסוק בכך. מכיוון שאתן יוצאות מאירופה חסרות כל רכוש, מן הראוי שתשאירו לגויים גם את אושוויץ."
8. את כל הדברים / יצהר ורדי
4*. אח ואחות, ליליה ופיצקי. קיבוץ נידח בנגב. ליליה, "ג'ינג'ית-מרמלדה קטנה ומטורפת", "יש לה פה שעובד בשלושה מאך, ומוח שחרף מבריקותו פועל הרבה יותר לאט, וטקט שמפגר אחרי שניהם. אני טיל בחנות חרסינה, היא היתה צוחקת...". פיצקי אוהב את ליליה, היא אחותו הגדולה והרבה יותר מסתם אחות גדולה, היא גם העוגן שלו בים של בדידות, היא המבוגר האחראי ברגעים של נטישה שמתחברים לשנים של חיפוש עצמי, הוא חייב אותה לידו כדי להרגיש הוא עצמו אבל היא דוחקת בו להיות "פיצקי לכשעצמו", והוא מנסה לעשות את זה כי ליליה תמיד צודקת. ספר טוב ומעורר מחשבה על יחסים סימביוטיים בין אחים ועל הצורך להיאחז באנשים שמכירים אותך מאז שאתה קיים. העלילה מקוטעת ומקפצת בין הווה לעבר, בין מציאות לחלומות, בין זיכרונות למעשים. בכתיבה שנונה ולא שגרתית מספר יצהר ורדי סיפור כואב ועצוב, וברקע – ההתפכחות מהאשליות של ההווי הקיבוצי ותחושות הניכור העירוני מול הביחד שכבר לא קיים.
9. אתמול / אגוטה קריסטוף
3*. מה שהיה הוא שיהיה. מה שהיה אתמול יחזור גם היום. שנדור הוא טוביאס של אתמול, ילד מוזנח לאמא זונה בכפר לא חשוב בארץ כלשהי, פליט בודד ועצוב בארץ חדשה וזרה של היום שמחפש אהבה ושייכות, ללא הצלחה מיוחדת. המסר לא חדש, הדמות לא מעוררת רגשות מיוחדים וגם העלילה לא מקורית בכלל. הדבר המיוחד הוא בעיקר הכתיבה של קריסטוף: כתיבה תמציתית ונוקרת ומכה כמו טיפות מים על סלע, במרווחים קצובים ובעקשנות חודרת. ועדיין, עם כל הכבוד, על כתיבה מקורית לבדה לא בונים ספר טוב – מה שמשאיר אותו בגדר "בסדר" בלבד. /// "הלכתי לאורך המסדרון. הדלת היתה פתוחה. הדלת הזאת תמיד פתוחה ואני מעולם לא ניסיתי לצאת דרכה. מדוע?" /// "עד מהרה, לא נותר לי דבר לחשוב עליו, נותרו לי רק הדברים שלא רציתי לחשוב עליהם. רציתי לבכות קצת, אבל לא יכולתי, כי לא היתה לי שום סיבה לבכות." /// "עכשיו, נותרה לי רק תקווה קלושה. קודם, חיפשתי כל הזמן, עברתי ממקום למקום. חיכיתי למשהו. למה? לא היה לי מושג. אבל חשבתי שהחיים לא יכולים להיות מה שהם, ומוטב לא להגיד כלום. החיים היו צריכים להיות משהו, ואני חיכיתי שהמשהו הזה יגיע, חיפשתי אותו. היום אני חושב, שאין למה לחכות, אז אני נשאר בחדרי, יושב על כיסא, לא עושה כלום. אני חושב, שיש חיים בחוץ, אבל, בחיים האלה, שום דבר לא קורה. שום דבר שנוגע לי. אצל האחרים, אולי מתרחש משהו, יכול להיות, אבל זה כבר לא מעניין אותי. אני כאן, יושב על כיסא, אצלי בבית. אני חולם קצת, לא ממש. על מה אוכל כבר לחלום? אני יושב כאן, זה הכול. אני לא יכול להגיד שטוב לי, לא בשביל ההרגשה הטובה שלי אני נשאר כאן. להיפך. אני חושב, שזה לא רעיון טוב כל-כך להישאר כך, יושב, כי בסופו של דבר אצטרך לקום מתי שהוא. אני חש אי נוחות מסוימת, שאני יושב כך, בלי לעשות שום דבר, במשך שעות, ואולי ימים, אני לא יודע. אבל אני לא מוצא שום סיבה לקום ולעשות משהו. אני ממש לא יודע מה הייתי יכול לעשות."
10. בולט פארק / ג'ון צ'יבר
4*. ברמת המיקרו, זה סיפור קלאסי על השכן החביב שאף אחד לא מעלה בדעתו מה עובר לו בראש עד שהשדים יוצאים החוצה, ובדרך-כלל כבר מאוחר להגיד 'הוא באמת היה קצת מוזר'. ברמת המקרו, זאת אמריקה של פרוורים, צווארון כחול, נוסעים לעבודה ברכבת, חוזרים בערב לעיירה, כוס בירה בפאב המוזנח, קדושת המשפחה ומראית העין בראש סדר העדיפויות. הספר אירוני וציני, משופע בפרדוקסים וניגודים. אפילו שמות המשפחה של שני הגברים הם ניילז והמר – פטיש ומסמרים. הסופר מקרב אותם צעד-צעד עד המפגש הבלתי נמנע כביכול אבל למעשה כל הסיפור הוא אלגוריה על בורגנות משועממת שמהולה בקורטוב של דת וכמות נכבדה של תסכול שמוסתר היטב מעין הסקרנים. הרומן נכתב בשנת 1967, ויש בו ביקורת חברתית לא מוסתרת על סיסמאות של חירות ועצמאות והמציאות שלא מספקת את הסחורה, במיוחד עבור שחורים וחלשים, אבל לא עליהם הסיפור כי אם על אדם שיש לו מספיק כדי לחיות חיים רגילים של 'בית-עבודה' אלא שהוא עצמו לא מסכים עם התוכנית.
11. בית הנייר / קרלוס מריה דומינגס
4*. נובלה חמוצה-מתוקה ומצחיקה-עצובה על ביביליומאניה, בדידות ויוהרה ומה שביניהם. כמו בכל דבר, גם באהבה לספרים יש צורך במינון שלא יגרום להרעלה ולהרס עצמי, ואם אתם בטוחים שספרים זה לא מסוכן – תקראו את הספר הזה ותחשבו שוב. /// "לעתים קרובות קשה יותר להיפטר מספר מאשר להשיגו. הם דבקים בנו בברית של צורך ושכחה, כמו היו עדים לרגע בחיינו שלא נחזור אליו. אך כל עוד הם שם, אנו מאמינים שהם עדיין חלק מאתנו." ///
12. בית הקופים / ג'ון פולרטון
4*. תיעוד מרתק, אמין וקשה של כמה ימי הישרדות בסרייבו הנצורה בזמן מלחמת בוסניה, מזווית עיניו של רב-פקד מקומי החוקר רצח מחריד בבניין המכונה "בית הקופים" בעיר. החקירה היא רק תירוץ להצצה חטופה על תוהו ובוהו בעיר מופגזת, מורעבת ומרוקנת מנשמתה. לספר ערך מוסף אדיר לאנשים (כמוני) שאין להם מושג מה קרה במלחמה הזאת (ודומות לה) ואיך נראים פני מלחמה אתנית מיותרת, אכזרית בטירוף ומתודלקת ע"י פוליטיקאים רודפי כוח, ועוד כאשר כל מה שכתוב בויקיפדיה זה המשפט הבא: רובה של הבירה סרייבו נשלט על ידי הבוסנים. צבא רפובליקה סרפסקה הטיל עליה מצור לאורך כל המלחמה. מספר הפסקות אש נחתמו והופרו. האו"ם ניסה ללא הצלחה לעצור את המלחמה. //"אוכלת יושביה, הארץ הזאת. כל גבשושית דשא עולה בדמים, יקרה להשגה, קלה מדי לאיבוד. אין חזית, אין עורף. רק רצח."// //"כמה מלוכלך נראה עולמנו לזרים האלה, חשב רוסו. הם בוודאי חושבים שאנחנו חיות, חיים בתוך הזוהמה שלנו. בוודאי קשה להם להבין באיזו מהירות יכול הצירוף של מלחמה, רעב ועוני להשפיל עם, להסיע אותו לאחור מהמאה העשרים עם מכשירי הווידיאו, עם מדיחי הכלים ועם המכוניות אל האדם הניאנדרטלי, החי במערה, בלי להתרחץ, מוכן לרוצץ את ראש שכנו בעבור קערת שעועית."//
13. בלונדיניות גבוהות / ז'אן אשנוז
2*. אחרי שעברתי את מחצית הספר ההזוי הזה נתתי גז כדי לסיים אותו כמה שיותר מהר, ורק בזכות האלמנט הבלשי הדקיק שהיה בו הוא לא לגמרי בזבוז זמן מוחלט. איזו פטפטת אוונגרדית מלאה בחשיבות עצמית, בדיחות קרש וערימות של מידע חסר חשיבות ועניין! בליל כזה של שטויות מזמן לא יצא לי לקרוא.
14. במדרון / מרקוס ורנר
3*. סיפור שברובו דיאלוג מתמשך בין שני גברים זרים שנפגשים במקרה (או שלא) בעיירה כפרית ציורית, ומדסקסים תקופות, אופנות, אהבות ומה שביניהם. כמעט ואין עלילה, הדיאלוגים נוטים להתחפרות אובססיבית אבל משיגים את האפקט של השקפה צינית ומרירה על העולם שסב על צירו ולא מתייחס לאלה שירדו מהקרוסלה, אם מרצונם או בעל כורחם. מה שמפריע בעיקר הוא לא המבנה המסורבל של הגשת הדיאלוגים וגם לא הפילוסופיה הדטרמיניסטית של הגבר המבוגר אלא העובדה שהטוויסט בסוף הסיפור כמעט ולא מעורר התרגשות וגם לא משנה את מהלך הדברים, וכך יוצא שהרעיון המעניין (אם כי לא מקורי) מתמסמס ומתבזבז על ספר שמהותו באג'נדה. לא חייבים.
15. ברנאר, זה אני / דויד פואנקינוס
2*. ההתחלה הייתה מאוד מבטיחה: ציניות מעודנת, הומור עצמי, אמירות מעניינות על החיים, ההורים, הזוגיות, הקריירה. לקראת מחצית הספר, היתרונות הפכו לחסרונות וכל הסגנון הזה התחיל להרגיש מאולץ ומעייף, גרוטסקי, מזויף, מתבכיין וחוזר על עצמו באמירות דומות מדי של אותו דבר, ללא שום תובנה אמתית לקחת איתי מהסיפור הזה, ובהרגשה של חוסר הזדהות מוחלט וקושי להאמין שמישהו מהאנשים האלה ממש יכול להתקיים בתלת-מימד, ולא בתור קריקטורה דו-מימדית (אולי חוץ מברנאר עצמו שהזכיר לי מישהו מסוים שאכן קיים: משעמם, אפור וצפוי עד זרא, יורד על עצמו בלי הרף כדי להקדים תרופה למכה, ונחבא אל הכלים ביתר הזמן). את 50 העמודים האחרונים כבר קראתי על אוטומט, ולא היה אכפת לי מה יקרה או לא יקרה לברנאר ולדמויות משנה הסובבות אותו כאילו הוצבו בתור קהל רקע כדי להדגיש את התיאטרליות של הסיפור שהרגיש יותר כמו מחזה בתוך מחזה. כל רגע חיכיתי שהם יעמדו בשורה, יחזיקו ידיים, יצחקקו ויצעקו לעבר הקהל: "סתתתתתם. זאת רק חזרה גנרלית למבחן בפסיכו-דרמה." זהו אחד מהספרים האלה שמסיימים בהקלת ברוך שפטרני מעונשו של זה, כי אחריו אפשר לגשת לקרוא ספר אמיתי.
16. בשוכבי גוועת / ויליאם פוקנר
4*. זה פוקנר הראשון שלי אבל בהחלט לא האחרון (כבר מחכה לי על המדף "עץ המשאלות"). לא קל לקרוא אותו, ובטח לא לסכם אותו – יש בכתיבה שלו כל-כך הרבה רבדים, כיוונים ומסרים שהשאירו בליל של מחשבות לא מאורגנות אבל דבר אחד ברור – הוא לגמרי לא מחפש להתנחמד לקוראיו וכותב מדם ליבו, מהפנט בסגנון הייחודי שלו ומצמרר באמיתות חשופות. הגיבורים שלו מסתירים מתחת לשכבות של לכלוך ופשטות כפרית כל-כך הרבה כאב ומורכבות אנושית, והוא מתייחס אליהם בחמלה זהירה שמשלבת גם נזיפה רכה. // "החיים נוצרו בעמקים. הם נשבו מעלה אל הגבעות על האימות הנושנות, התאוות הנושנות, הייאושים הנושנים. לכן עליך לעלות על הגבעות ברגל כדי שתוכל לרדת ברכיבה." // "לפעמים אני לא כל-כך בטוח למי יש בכלל זכות להגיד מתי אדם משוגע ומתי הוא לא. לפעמים אני חושב ששום אחד מאיתנו משוגע טהור ושום אחד מאיתנו שפוי טהור עד שהרוב מטים את המשקל לצד ההוא. כאילו זה לא כל-כך מה שאדם עושה, כמו הצורה שרוב הבריות מסתכלות עליו כשהוא עושה את זה." //
17. גנים אפלים / מישל קנט
5*. שוב המקרה הזה של ספר משובח שירד לטמיון מבלי שזכה להתייחסות הראויה לו. סיפור צנוע ושקט שמהדהד בעוצמתו זמן רב אחרי הקריאה, בנוסף לכך שהוא דורש קריאה שנייה כדי לחבר את כל הנקודות ולהפנים עד הסוף מה באמת קרה. וכל זה אכן קרה באמת. הסופר מקדיש את הספר לזכרו של סבו, לוחם לשעבר בוורדן וכורה; לאביו, איש מחתרת ומורה; ולברנהארד ויקי – האיש שבלעדיו לא היה סיפור. מרתק.
18. האב הישן / מתיו שרפ
4*. סיפור טרגי-קומי על "משפחת שוורץ המוטרפת, בתוספת מגוון מרשים של שחקני חיזוק ובראשם הנוירולוגית הצדקנית ד"ר ליסה דנמאייר..." הוא סיפור משוגע על כל הראש, והתלבטתי (שלא כהרגלי) האם אני אוהבת אותו בסופו של דבר, כמכלול, למרות שאהבתי אותו מאוד ברגעים מסוימים וגם שנאתי אותו ברגעים אחרים, ואחרי ככלות הכל הגעתי למסקנה שזה ספר *טוב* יותר מאשר *בינוני* כי בנוסף לכתיבה מקורית ואקסצנטרית, מאת'יו שארפ אוהב את גיבוריו – משוגעים, הזויים ומבולבלים ככל שיהיו - גם כשהוא מוציא אותם ללעג וחובט בהם עם מטאטא פלסטיק לניקוי שטיחים. וזה מה שחשוב.
19. האהבה ממציאה אותנו / איימי בלום
4*. "אליזבת ידעה שהדברים הרעים שקרו לה אינם גרועים יותר מהדברים הרעים שקרו לאחרים; הם היו שוליים, בעצם, בהשוואה לסרטן סופני, מוות ברעב, גילוי עריות, שיתוק של ארבע הגפיים. ובכל זאת, חסרו לאליזבת כל אחריות הנחוצה לקיום שמחה, כל מאמץ שדרשו החיים. היא לא נטפה אומללות, היא לא היתה עלבון לחברה. היא שילמה את חשבונותיה. לא היה לה ריח רע והיא לא השתינה על הדשא של אחרים." /// איימי בלום כותבת רומן ביכורים מפתיע בעומקו ובבשלותו, סיפור על אשה אחת ואהבותיה שמובילות אותה במסלול חיים מסוים, ולמרות היותה טיפוס שורד ואסרטיבי, אין לה שליטה של ממש על המסלול הזה למרות שלהחלטות שלה יש השפעה משמעותית על חיי הגברים המעורבים. ספר טוב שכתוב בצורה מרתקת. אהבתי.
20. האיש שהשחית את העיירה - לוקוס קלאסי #3 / מארק טוויין
3*. משל לא רע בכלל, ציני ונוקב כמיטב המסורת של טוויין אבל לא מבריק ומהנה כמו אחרים שקראתי, ועדיין – אהבתי לאיש לא דהתה במאומה. //" אין כמו נאום סוחף כדי לערפל את מחשבותיו של קהל שאינו בקיא במקסמיה ובתחבולותיה של אמנות המליצה: הוא מערער את אמונותיו ושובה את לבו."//
21. האספן / נורה רוברטס
2*. 10% מתח שעטוף ב- 90% קיטש. היא מעצבנת ברמות, הוא מעצבן ברמות-על, ושניהם יחד מביאים את הג'ננה. כולה רציתי לדעת מה נסגר עם שתי ביצים של פאברג' – 30 מיליון דולר כל אחת - ובשביל זה הייתי צריכה לסבול כל-כך הרבה יין, שמפניה, מלונות, גלריות, סיפורי סבתא והכול דביק-דביק-דביק. מגיע לי!
22. הארץ המדומיינת / אדוארדו ברטי
3*. בהתחלה היה עניין גדול - משפחה סינית, סבתא מסתורית שמשאירה במותה מורשת של לימוד וספרים עתיקים, תקופת התפר בין המסורת המיושנת לבין ניצנים של עידן מודרני. ככל שהסיפור התקדם הוא קיבל זווית חד-כיוונית, חולמנית ומשעממת. העניין אבד לו, הספר ננטש במחציתו והגעתי למסקנה שכדאי לי לפקפק עוד יותר בתוצרים של 'תשע נשמות'.
23. האשם - ויל רובי #4 / דיוויד באלדאצ'י
3* (וגם זה בדוחק). כשקונים ספר ב- 5 שקלים בעגלת חיסול של ספריות, אין פלא. חובבני מינוס. אף פעם לא החזקתי מבאלדאצ'י אז לא ברור לי איך התפתתי (או איך שלא כותבים את זה). ביי באלדאצ'י ולא להתראות.
24. הגמל המעופף ודבשת הזהב - ספריה לעם #292 / אהרן מגד
4*. ספר שהוא חגיגה לשפה העברית ולעושר לשוני, הומור מעודן וסאטירה נושכת, אלגוריות וניגודים, סופרים ומבקרים, ומה לא - שום דבר בו אינו מובן מאליו, הטקסט הערמומי כאילו בכוונה מנסה להפיל את הקורא בפח המחשבה הסטראוטיפית ומיד דואג "לתפוס אותו על חם". יש בסגנון הזה הרבה חן אבל גם ילדותיות-מה. הקריאה מאתגרת, לקחתי פסק זמן מדי פעם ונדחסו שלושה ספרים בין לבין אבל בשורה התחתונה: ספר מיוחד במינו, משעשע ומעורר מחשבה. "שיכלתי את זרועותי מתחת לראשי וחשבתי: מיהו הרומני השקט הזה, הספון שם בדירתו, כעכבר בחורו, כחפרפרת במחילתה, המכנה עצמו סופר? מה הוא עושה שם, לילות כימים? – הוא כותב. כן, כותב. חורש שורות בחשאי. חריקת העט לא נשמעת, אין קול ואין רחש. כגנב במחתרת הוא כותב, סיפור ועוד סיפור, ועוד, ועוד. לשם מה הוא כותב ובשביל מי? היומרנות הזאת, הקרננית! לברוא נפשות! להפיח חיים! שמים וארץ וכל צבאם! העלוב! איך לא מרגיש הוא, ביהירותו המטופשת, שנפשות אלו שהוא בורא משוטטות כקליפות בחלל העולם! מרחפות בו כשדים ומזיקים! הוא מתאר בית וחושב שזה בית. מתאר גמל וחושב שברא גמל. מתאר איש מעשן סיגריה וחושב שהאיש חושב ושהסיגריה מעשנת. ואיננו חש כלל שאם הבית שלו הוא חיקוי של בית והאיש שלו חיקוי של איש, שניהם אינם אמת, כי אמת הבאה בחיקוי אינה עוד אמת – כמאמר החסידים. ואם לגמל שלו הוא מרכיב, בגחמנות, כנפים – הרי סופו של גמל זה, המתרומם בקושי מעל פני האדמה, שהוא צונח ארצה, פשוט אברים, כבובה ממוכנת! הוא משתטה כמוקיון, מתרברב כמוהו – הסופר הזה! "
25. הילד של נוח / אריק עמנואל שמיט
4*. הוא ילד יהודי בן שש, כמעט שבע. הוא פיקח, סקרן וחכם יחסית לגילו. הוא צריך להמציא את עצמו מחדש כדי לשרוד עד סוף המלחמה, בעזרתו של האב פונס, כומר בשר ודם – כי זה כל מה שנשאר, וגם בתוך ים עכור של יתמות כפויה, רעב ופחד יומיומי יימצאו כמה טיפות של שמחה ואושר ילדי תמים.
26. הירושה - מחודש - נובלה # / שאנדור מאראי
4*. "החיים היטיבו עמי להפליא וגם שדדו אותי עד תום" – כך מספרת אסתר אחרי שנים רבות של המתנה ותקוות שווא, אהבה ואכזבה, כעס שמתחלף בהשלמה שלווה, ולמעשה אחרי חיים שלמים שקשורים לגבר אחד – נוכל, שקרן ומאחז עיניים, שנכנס שוב לחייה כרוח סערה, אחרי 20 שנה של היעדרות, ומצליח לרוקן את כיסיה עד התחתית. לכאורה, סיפור מרגיז ומקומם, מנוגד להיגיון הבריא, ואמור לעורר דחייה כלפי האישה החלשה שמודעת לאופי הנכלולי של הגבר אבל נכנעת ומוותרת לו כמעט ללא מאבק. בפועל, יש כאן מלאכת מחשבת של אנושיות ומורכבות, רגשות שלא ניתנים להסבר הגיוני וחוכמת חיים שמגיעה לקראת סופם כאשר מבינים שיש דברים שלא שווה להיאבק בהם. //" אדם חי את חייו, מטליא אותם, מתקן, בונה, ולפעמים גם מקלקל אותם. ועם הזמן הוא נוכח שכל הטעויות והמקריות שמהן שנזרו חייו אינן ניתנות עוד לשינוי. לאיוש לא היה יכול עוד לעשות כאן דבר. כשמישהו צץ מהעבר ומודיע בקול רגשני שהוא רוצה להסדיר "הכול", אפשר רק לרחם עליו ולצחוק לכוונתו. הזמן כבר "הסדיר" הכול באותו אופן מיוחד לו, שהוא אופן ההסדר היחיד."// ספר אוירה מהורהר וחכם. לא מומלץ לפמיניסטיות.
27. הכחשה מוחלטת / דיוויד מורל
4* (3.5 לבית שמאי). אקשן, אש, עשן מחריש אוזניים וטררם כללי; במעבר חד - נופי הרים, פסטורליה, אוכל, יין, שקיעות, אהבה; במעבר חד - אקשן, אש, עשן מחריש אוזניים וטררם כללי יותר גדול; מרדפים, חָרָקֶה, יריות, פציעות, טלפונים ציבוריים, מאפיה, שוטרים וגנבים, נשק מכל הסוגים והמינים, ולקינוח - הרבה אש, עשן ופירוטכניקה. היה טוב וטוב שהיה.
28. הכימאית / סטפני מאייר
4*. וונדר וומן מי ימצא? סיפור מקפיץ, מלא כימיקלים, מבחנות ותכשיטים עדינים עם רעלים קטלניים. מרדף, פיתוי, משחקי כוחות, עינויים, אהבה והרבה אוכל יבש. תרמילים ארוזים, מסכות גז, שקי שינה, אזיקים, יריות ונשיקות. איפור, פאות, בגדים, כובעים, כלבים מאולפים. אחלה.
29. הלוואי והיית כאן / ריטה מיי בראון
3*. מנהלת סניף דואר בעיירה קטנה ורכלנית, חוקרת רצח מסתורי ואכזרי, בעזרתם של גברת מרפי החתולה וטי טאקר הכלבה. כתיבה בינונית ואינפנטילית, השילוב של החיות לא כל-כך חינני כמו שהיה אפשר לצפות, ובגדול – ספר מיותר אבל היו לו פה ושם רגעים... דוגמית לפיסת פילוסופיה חתולית: //"בני אדם עניינו מאוד את גברת מרפי. כל חייהם הם נלחמים להשגת חפצים חסרי ערך. מזון, בגדים ובית אינם מספיקים להם והם יוצאים מדעתם ומוציאים מדעתו את כל מי שמסביבם – כולל חיות הבית שלהם – על מנת להשיג את הצעצועים שהם חושקים בהם. מכוניות, למשל, היו צעצוע מיותר בעיניה של גברת מרפי. לאן הם רצים כולם? אבל אם בני אדם רוצים להיות מהירים, או.קיי, את זה היא מוכנה להבין – אחרי הכל, זהו עונג פיסי ממשי. מה שלא הצליחה להבין הוא מדוע היצורים האלה עובדים ועובדים ואינם נהנים כלל מעבודתם – הם פשוט עסוקים מידי בניסיון לשלם תמורת חפצים שאינם יכולים להרשות לעצמם. עוד לפני שסיימו לשלם תמורת צעצוע אחד, וכבר הוא מהוה וחסר שימוש, והם רוצים אחד חדש. וגרוע מזה, הם לא מרוצים מעצמם. כל הזמן הם עסוקים בניסיון כזה או אחר של שיפור עצמי. זה ממש הדהים את גברת מרפי. למה הם לא יכולים פשוט להיות? אבל הם לא יכולים פשוט להיות – הם חייבים להיות הכי טובים. מסכנים. אין פלא שהם מתים מכל המחלות שהם ממיטים על עצמם בעצמם."//
30. הלקוחה / פייר אסולין
31. המסע המופלא של אדוארד טולין / קייט די קמילו
5*. זהו סיפור מופלא על המסע המופלא של אדוארד טולין, ארנב מגונדר ומלא בעצמו שמגלה בדרך הקשה מה היא אהבה ושברון לב והאם כדאי להילחם ולקחת סיכונים בשביל להרגיש. הארנב המואנש נענש על אנוכיותו, נזרק למצולות (תרתי משמע) ונשלף שוב ושוב מתהומות השכחה, כל פעם הוא יורד נמוך יותר על מנת להעלות גבוה יותר, הוא מתרפט ומתבלה חיצונית כדי להתייפות ולהתמלא ביופי פנימי. סיפור מרגש שנקרא כהרף עין ולא משאיר עיניים יבשות. לא רק לקרוא – גם לקנות שיהיה בבית. וגם עותק באנגלית.
32. המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד - קלאסיכיס # / רוברט לואי סטיבנסון
4*. הטוב והרע בגוף אחד. " אילו היה אפשר...לשכן אחד מהם בזהות אחרת, היו החיים נפטרים מכל הלא-נסבל שבהם..." הלוואי שזה היה כל-כך פשוט. אז הניסוי הצליח אבל החולה מת, ומזל גדול שאי אפשר לעשות את זה (עדיין?) ונצטרך לסבול את עצמנו ולהשלים עם כל המגרעות לצד המעלות הטובות. גם רוברט לואי סטיבנסון לא חולק על זה (מחשבה מנחמת) וכותב בכנות מעוררת אהדה והזדהות – די מהפכני לתקופתו.
33. המתרגמת / נינה שיילר
3*. היא מתרגמת מעולה אבל אישה אנמית ויבשה כמו צנון. הספר כתוב היטב אבל גם הוא אנמי ויבש כמו צנון. אחרי תאונה הזויה היא מדברת רק ביפנית ונוסעת לכנס בטוקיו ושם היא פוגשת את הסופר היפני שאמור לשבח את התרגום שלה. במקום זה, היא חוטפת זבנג, וזהו...שם כבר נשברתי כי לאן כל זה הולך? לאיזו הבנה עמוקה ומשנה חיים? יש שיגידו שזה כל הקטע – ליצור אוירה אינטלקטואלית קרחונית ובדידותית אבל היי, מישהו גם צריך לקרוא את זה, להזדהות, להתרגש, להפנים. זה לא דו"ח מבקר המדינה. בקיצור, הותשתי הן מגברת שוברט המתרגמת והן מגברת שיילר הסופרת. פושר, תפל ואנמי. 3 כוכבים בקטע לא טוב, וגם זאת רק בזכות הכתיבה ולא בזכות העלילה.
34. הנערה עם כל המתנות / מ.ר. קרי
4*. עוד ספר אפוקליפסה אבל אחד כזה שמצליח להראות את האמת העירומה, והיא לא קשורה להרס וחורבן, מיליוני מתים ומלחמת הישרדות של אלה שנשארו בחיים (בני מזל או מקוללים – תלוי בנקודת המבט) אלא לזווית הרחבה של הקיום האנושי, למחשבה צלולה שמתעוררת כנגד ההיגיון של העיקרון הבסיסי 'הילחם או ברח'. ספר חכם.
35. הספירה לאחור / רוברט קרייס
4*. באנגלית זה נשמע יותר טוב – The two minute rule. עלילה אמינה ודי מותחת פלוס חרטה על מעשי העבר בתוספת נקמה. נחמד.
36. הצד האחר / עמנואל קארר
4*. סיפור מצמרר על הפער האדיר בין תדמית חברתית לבין דימוי עצמי, תיאור מדוקדק של חיים שלמים של זיוף ושקר אשר מתנקזים לרצח מזעזע ואסון משפחתי כבד. קארר מביא כאן מקרה אמיתי שקרה בצרפת בשנות ה- 90 אבל לא מתפתה להפוך את החומר למותחן של פסיכופטים, לעוד "רצח בדם קר". הוא מציג את השתלשלות האירועים באיפוק ובקצרה, ועוסק בעיקר בשאלות שמתעוררות באופן טבעי: איך קורה שאדם נורמטיבי הופך למפלצת? איך קורה שאף אחד לא חושד בשום דבר? מדוע כל-כך חשוב לאדם הבורגני לשמור על רמת חיים מקובלת והוא מוכן להרחיק לכת וליפול לתהומות הגיהינום – העיקר לא להתמודד עם הבושה שבכישלון ובאי-עמידה בציפיות הסביבה? עד כמה נסיבות הילדות של אדם מגבשות את אופיו ומשפיעות על מעשיו? לעמנואל קארר אין תשובות ברורות אבל הוא יודע לשאול את השאלות הנכונות ולהציג את הצד האחר.
37. הצד האחר של האור / קולום מק'קאן
5*. אחד הספרים הנדירים האלה שכל-כך קשה למצוא: עשיר בפרטים היסטוריים ובעומק הדמויות, הסתעפות מעניינת של העלילה, הצטלבות של סיפורי חיים ו'אפקט הפרפר' שמאוד אהובים עליי באופן אישי. במנהרות התת-קרקעיות של ניו-יורק יש הרבה מוות וגם החיים מתחת לאדמה הם לעתים גרועים יותר מהמוות עצמו. החושך הוא כמעט מוחלט, אין תקווה, אין עתיד ואין לאן לברוח. אם יש אור בקצה המנהרה זאת הרכבת הדורסת, וגם אם היא מביאה שלווה לאחד – הורסת היא חיים של רבים אחרים, ונראה שאין מוצא אבל בסוף מק'קאן מצליח להראות את הצד האחר של האור, והוא עושה זאת בצורה מעוררת התפעלות. ספר מושלם, לא פחות.
38. הצייד / ג'וליה לי
3*. מ', המתחזה לחוקר טבע, יוצא למסע חיפושים מפרך ביערות טסמניה כדי לצוד את זאב הכיס הנכחד תמורת סכום נאה של מזומנים, וכמו שקורה בסיפורים רבים, דמיוניים ומציאותיים כאחד, מ' הופך מצייד לניצוד ומרודף לנרדף – הוא מפזר מלכודות לחיה ונופל בעצמו למלכודות רגשיות שהוצבו בדרכו מבלי שהיה ער לכך, הוא מפתיע את עצמו ברגשות שכבר שכח שקיימים ומגיע לקצה גבול היכולת כדי להשיג את המטרה שמאבדת את חשיבותה.
39. הרוכבים - The Riders / טים ווינטון
4*. סקאלי הוא לוזר, ולא אחד כזה שקל להזדהות איתו. הוא חי באשליות, הוא מתפכח מהן ומייד מכניס את עצמו לאשליות חדשות. הוא הורה לא אחראי, הוא אובססיבי ואימפולסיבי ומסתבך כמעט בכל סיטואציה שהוא נקלע אליה (ולא, זה לא סיטקום...). טים ווינטון רוקם כאן סיפור עוצמתי ומורכב, והוא מאתגר את קוראי הכורסה הבורגנים לא פעם, כאילו להכעיס ולומר שכל-כך קל ליפול לתוך המשבצת ולשפוט את האנטי-גיבור בהתאם לנורמות המקובלות אבל תנסו רגע להבין, תנסו להתאמץ. הכתיבה מהפנטת ועשירה בדימויים, העלילה משלבת מציאות וחלומות, יש לא מעט שאלות ותהיות – חלקן לא נפתרות וחלקן נרמזות ברמזים כמעט בלתי מורגשים אז מי שמחפש קלוז'ר – צפויה לו אכזבה. ספר טוב מאוד. "הרחק, מחוץ ללחישת המקומות, הרחק מחללי המדבר האדום שבו נברא החום, רוח גדולה קמה ושוטפת את ארץ הסלעים והגבעות, ומכבידה על הערבה בנשימותיה היבשות. מעטות הן הצורות המעוגלות שהצליחו לשרוד כאן. האדמה הופשטה משכבותיה, עד לשילדה הסלעי, עד עצמות האבן הקדמוניות שלה, ההולכות ונשדפות אף הן בכוח הרוחות החזקות. אבקני פרחים, ארבה, זבובים, וחול אדום עפים באוויר הלוהט, מעל למישורים והוואדיות, מעל יישובים נידחים אל עבר לועו המנצנץ של הים. ולנוכח הערים, המגדלים, וצורותיהן השוממות של הדיונות, במגעה עם האוויר הצונן העולה מן הים, גוועת הרוח לאיטה ועוצרת את מרכבתה העמוסה לעייפה. הים נרעד ונעשה גלי לנוכח התמורה המתחוללת, ומעליו מתחילים לחוג ביליוני דברים זעירים, שנתלשו ממקומם והם עפים ומתערבלים ושוקעים ושבים וחגים מעליו."
40. השאלה / ג'יין אשר
4*. מה קורה לאישה שיום אחד בהיר מגלה שבעלה חיי חיים כפולים במשך עשרים שנה מתחת לאפה המפודר והמטופח? היא רוצה לנקום, היא שוקלת לסלוח, היא רוקמת מזימות, מתלבטת, מבררת וחוקרת. תוך כדי התהליך ורגע לפני השיחה המכרעת, בעלה נופל קורבן לתאונה קטלנית והקלפים נטרפים אבל האישה מוצאת פתרון יצירתי ומצמרר, לא לפני שהיא שואלת שאלה שאת התשובה עליה היא כבר יודעת מראש. ג'יין אשר כותבת בכישרון ומעבירה את הקורא במבוך המחשבות והמעשים של אישה נבגדת באמינות מעוררת הערצה.
41. השעיר לעזאזל / יאן לובל מוארשה / לואיזה רינזר
3*. מהוסס ומאופק, מנסה לגעת ומתרחק, לא מחדש דבר. הנובלה הראשונה מוקצנת מבחינת האסונות הלא מוסברים, ובעצם לסופרת אין עניין להסביר רצח או התאבדות או מה שביניהם, אבל הפואנטה מודגשת ומפורשת יתר על המידה, ללא שום צורך ועל חשבון הדמויות, וכאן החיסרון המשמעותי של הסיפור. הנובלה השנייה יותר תמציתית וזה לא לטובתה כי הדמויות שטוחות מדי, והסוף מקומט בחיפזון.
42. הת'ר, הטוטאליות - הסדרה הקטנה # / מתיו ויינר
3*. אבא, אמא, ילדה, כסף, אומללות, יותר כסף, יותר אומללות, חרדה, איימה, אסון. דווקא היעדר עלילה רגילה שכוללת דיאלוגים, זחילה איטית על פני שנים ותיאור מדוקדק של צבעי עניבות, טעמי ארוחות וגווני ריחות, בכלל לא מפריע. להפך. זהו סוג של תמליל קולות פנימיים או מחשבות מוקלטות של ארבעה אנשים. ואפילו אפשר להאמין שיש משפחות כאלה. ועדיין, המכלול של הסיפור הוא לעוס מדי, צפוי מדי (חוץ מהסוף) ודקלומי מדי. איכשהו הרצון של הסופר להדגיש את הריקנות של עשירי מנהטן חצה את גבול הטעם הטוב (ולא שיש לי סנטימנטים לעשירי מנהטן ש"חיים באשליה צדקנית שכל מה שיש להם באמת מגיע להם"), ובגדול הרעיון של "אל תסתכל בקנקן ושלא תחשוב שאתה באמת רוצה לדעת מה יש בתוכו" דורש טיפול עדין וכישרון גדול יותר ממה שמתיו ויינר מפגין כאן. בקיצור, לא רע אבל גם לא ממש טוב.
43. חזיונות שווא - ספריה לעם # / ברנלף
3*. הייתי אמורה להפנים יותר, להזדהות יותר, לדמיין את עצמי או אדם אהוב במצב שבו המוח מתקפל לתוך עצמו והגוף קורס פנימה ומאבד אחיזה במציאות. במחצית הראשונה של הספר התרגשתי יותר, במחצית השנייה כבר לא היה לי אכפת, בדיוק כמו לאיש ההוא שהולך ומאבד את עצמו. מי שסובל הם האנשים שאוהבים אותו, אותם זה מפרק לראות אותו ככה: נושר מהחיים כמו עלה יבש, מחליק במדרון של שיטיון, רק שהעלילה הלכה לכיוון אחר, האישה נמוגה יחד עם הדמעות והצער שלה, ומה שנשאר זה רק הבלבול, שאכן מתואר בצורה אמינה אבל איבד אותי בדרך...לא חייבים.
44. חיות / ג'ויס קרול אוטס
4*. נובלה גותית אפלה ששואבת לתוכה כמו לתוך ביצה טובענית. סטודנטיות בנות 20 נופלות כנר כבוי ואומלל לרגליו של הפרופסור אנדרה הארו ואישתו הפסלת דורקס. אני מאמין של דורקס – "אנחנו חיות וזאת הנחמה שלנו" – מתגלה במלוא האיימה בעמודים ספורים, ויחד עם האני מאמין של בעלה הפרופסור – "קילוח הדם הוא שירה. לכו על וריד הצוואר" – מתקבלת תמונה מצמררת על אובססיות חולניות שעטופות בתרבות, שירה ואמנות – נושא לא חדש כמובן אבל מוגש כאן בצורה מרתקת ותמציתית. מי צריך את דונה טארט?
45. חיי הנצח של הכוכבים / ג'וזף קרטס
3*. הרקע ההיסטורי לסיפור היה לי חדש ומרתק – דיכוי המרד ההונגרי. 1956. הסיפור עצמו – פחות. משפחה יהודית בהונגריה, אבא, אימא, דוד ודודה, שני ילדים: הקטן – בן 9.8, הגדול – בן 13.7. כבר בתחילת הסיפור הגירוש עומד באוויר, האחים מתרוצצים ברחובות ופוגשים את המוות פנים מול פנים, ולאורך כל הדרך האח הגדול מרביץ את תורתו – ויש להודות שהבחור מעצבן ברמות – באח הקטן. אטילה, הבן הגדול, נקרא על שמו של המלך האגדי של האימפריה ההונית, והשם מחייב. הוא מתנהג לאחיו הקטן במעין סלחנות יהירה ומואיל בטובו להרצות לו על דברים שברומו של עולם ולגנוב לו את הילדות מתחת לאף. אטילה הוא ילד בכור טיפוסי שגדל כמה שנים בסביבה של מבוגרים ועף על עצמו בכל הזדמנות אפשרית. הסוף צפוי מראש. הוא אבסורדי אבל יש תחושה שהאבסורד היה חלק נכבד מהעלילה וכנראה גם הושחל בכוונה תחילה כאילו להגיד 'תראו איזה חיים מוזרים. איש עומד בפתח ביתו ומעשן סיגריה. שנייה אחרי זה הוא שוכב מת בתוך שלולית דם. היש דבר כזה - מוות מוצדק ומכובד? האם לא כל מוות בטרם עת הוא אבסורדי ומגוחך מיסודו?"
46. חמרה / חמי צמח
4*. הזיכרון של מרגיט נוטש אותה אבל יש כל-כך הרבה לספר - חיים שלמים של הישרדות ותקוות, סיפורי הנספים ואלה שניצלו, החלטות של רגע שמשנות גורלות, וגורל שלא ניתן לשינוי. המספר הכול-יודע הולך במבוך הזיכרון ומראות הילדות, בפרקים קצרים בין הווה לעבר, בין דמויות שונות, קושר לאט-לאט את הקצוות, בשפה שקטה ופיוטית, בהשלמה וללא שיפוטיות. ///"חמש שנים טייל מלאך המוות ברחבי אירופה וערף ראשי יהודים בכל אשר פנה ללא הבדל דת גזע ולאום והעיקר שיהיו יהודים. את הראשים כולם אסף לו בתרמילו האין סופי ושמר אותם למזכרת, כי הרי עשה מלאכה זו להתפאר וראוי כי ידאג להציגם לראווה על מנת שכל מלאכי המוות שיבואו אחריו יתלו את חולצתו עם המספר שישה מיליון גבוה על תקרת היכל התהילה של המוות."/// "רחובה הראשי של העיר זימן למרגיט זיכרונות רבים בכל אחד מצעדיה. אין ספור רגעיה בעיר המתרחבת נתפרו במחט הזמן, פיסה אל פיסה, לשמלת חייה שאותה לבשה בכל בוקר מחדש. זיכרונותיה הסתעפו והלכו, כמו הסמטאות המתפתלות בעליות מתונות מעורק החיים העירוני המרכזי."///
47. יבשת / ג'ים קרייס
3*. שבעה סיפורים: שבעה חטאים, צרות מוחין, קנאה ודעות קדומות. לא מחדש דבר, לא כתוב מספיק מעניין, לא משאיר מקום להרהורים. מסתבר שג'ים קרייס הוא סופר אנגלי עטור פרסים. מסתבר שגם רציתי לקרוא רומן שלו בשם "מתים". אז רציתי.
48. יער / מעין רוגל
5*. ההגדרה על הכריכה האחורית – מעשייה אפלה למבוגרים. ההגדרה של הסופרת: "מעשיה על הסיפורים המשפחתיים שאף אחד לא סיפר לנו אבל עדיין יש להם את הכוח עלינו, וגם איכשהו נדמה שתמיד ידענו אותם. זה סיפור על ילדים יחידים, ועל התאווה שביער, ועל הכח שבקשר בין הורים לילדים שלהם." // שתי ההגדרות האלה ממצות למעשה את רוב המלל המאופק שניתן לכתוב על הספר הנפלא הזה. אבל יש גם לא מעט תוכן מחשבתי ועומס רגשי שמציף אותך בזמן הקריאה – ואותם כל אחד מוזמן לחוות בעצמו. זה ספר קסום וכתוב בכישרון גדול, גם העיצוב והעריכה – ללא רבב. יישר כוח למעין רוגל שלגמרי משאירה טעם של עוד.
49. לדבר לעצמנו / אנדרס נאומן
2*. פטפטת מיותרת ומעצבנת, ניסיון קלוש, מניפולטיבי ולא משכנע להרכיב סיפור פרידה דרמטי בין אב המשפחה שגוסס מסרטן לבין בנו ואישתו שבמקביל גם מכניסה את עצמה לפרשת אהבהבים בעלת מרכיבים הזויים ומעוררי בחילה. ננטש במחצית. ספר מרגיז.
50. להבעיר מדורה (פעמיים) / ג'ק לונדון
3*. "סיפור על דמות ועל שלג", כהגדרת התקציר. לא פחות וגם לא יותר. לא ברור איך הוא זכה בכל הסופרלטיבים המהללים. אדם הינו יהיר מנעוריו, ויהירותו מוטחת בקיר המציאות כשכבר מאוחר מדי ואין דרך לתקן את הנזק. אין כאן שום בשורה, וגם לא ייחודיות – לא בכתיבה, לא במסר. 2 סיפורים פושרים, וזאת למרות הקור של מינוס 50 מעלות.
51. ליצני החצר (2017) / אביגדור דגן
4. ארבעה גברים שורדים את זוועות השואה בזכות ליצנות נלעגת ומופעי בידור תמורת כמה פירורים עודפים של לחם. תקופת הגיהינום, עד כמה שהיא קשה ולא אנושית, אינה מסובכת כמו החיים שאחרי, ועל כך רוב הסיפור, וגם על השאלות ללא תשובות ברורות: האם נקמה תעניק מנוחה ונחלה ואיפה אלוהים אז והיום. ספר טוב, עצוב ומעורר מחשבה.
52. למות פעמיים / רוברט ב. פארקר
3*. לא הכרתי את הבלשית סאני רנדל, ומסתבר שהיא בחורה לעניין. לא יהיה מוגזם לטעון שרק בזכותה הספר ראוי לקריאה כי הפרשה הנחקרת ממש מגוחכת ומצוצה מהאצבע, וגם המתח שואף לאפס. לסאני רנדל יש מספיק ביצים לחקור תיקים שנסגרו מחוסר עניין (ובצדק), ובמקביל לטפל בכלבה רוזי; באליזבת - אחותה הגדולה, הסתומה והלא מתפקדת, וגם בחברתה הפסיכותרפיסטית – הסנדלרית שהולכת יחפה, לאיבוד, וזקוקה לשלל עצות על רקע משקה חריף כזה או אחר בפאב כזה או אחר. סאני רנדל היא עקשנית שאין לתאר, או כמו שאומר הגרוש האגדי שלה – "דבקה בחקירת מקרה עד שצירי דלתות הגיהינום מתחילים לקפוא". שמחתי להכיר אותה אבל לא מספיק בשביל להמשיך את הרומן עם רוברט ב' פארקר.
53. מות אכילס - תיבת פנדורין #4 / בוריס אקונין
4*. פנדורין, גבר-גבר, כבר בן 26, יפה מתמיד. חוזר מיפן, מביא איתו מטען מכובד של אקססוריז המיועדים למגוון שימושים הרפתקניים שלא יאחרו להגיע, מוח מבריק אחד ושק של כישורים חדשים בלחימה עתיקה. אין על הבחור הזה, פשוט אין. אפילו לא היה אכפת לי מכל הבלבלה המטורפת שמר אקונין, שיהיה בריא, עשה עם השמות – רק פנדורין והיפני שלו לבדם גונבים את כל ההצגה. כל היתר – זניח.
54. מותו של בנימין / דניאל כהן-שגיא
4*. ספר קודר ותבוסתני שלא היה אמור להרשים אותי אבל איכשהו נשאבתי לתוך הסיפור, גם בזכות העברית האיכותית המערסלת שכה נדיר לפגוש בספרים חדשים. בנימין ומיכאל – שני אחים, האישה מקנדה, ההורים, השכנים וישראל של שנות השישים והשבעים. הרבה משקעים ועלבונות הדדיים, התעללות בבעלי חיים ואומללות כללית שכל אחד מנסה לדכא אבל היא מתפרצת שוב ושוב מכל סדק אפשרי. אנשים מתוסכלים שאולי היו יכולים להגיע למקומות טובים יותר אבל כוחם לא עמד להם וגם היה את מי להאשים, וכך הם הלכו ונבלו תחת כובד החרטה והזיכרונות, עד שהמוות התערב וחישב את מסלולם מחדש. האמנם?
55. מיזרי / סטיבן קינג
2*. הוא פצוע. היא חוטפת אותו ויש לה שלל עינויים בשבילו עד שהוא יכתוב לה את הספר שהיא רוצה. מן הסתם הוא ייצא מזה בסוף אבל לא נשארתי לגלות כיצד. מתיש ומייגע וכאילו שחסר פסיכופתיות גם ככה וצריך את סטיבן קינג כדי לחדש בנושא.
56. מישוריה - סיפור מעשה שרבים ממדיו / אדווין אבוט
4*. סיפור פנטזיה מתמטי תוצרת אנגליה של 1884. המספר הוא הארי, תושב מישוריה שגילה את קיומו של ממד נוסף (שלישי), ובעקבות הגילוי המרעיש חייו השתנו מזיוות לזווית. הסיפור הוא מן הסתם אלגוריה על החברה הנוקשה שלא מוכנה לקבל שום חידוש או תגלית שלא עולים בקנה אחד עם האמונה הרווחת והמקובלת, על דרכי דיכוי של אנשים (צורות) נחותים / חריגים שלא תורמים לכלל, ועל פוליטיקה כללית של משוכללים ומשודרגים שזכו להון ושלטון ולא יהיו מוכנים לוותר על זכויות היתר בשום מקרה. רעיון יפה ומקורי אבל מתיש לקראת הסוף.
57. מר רצח / דין קונץ
3*. סופר מותחנים נרדף על-ידי כפיל פסיכופט שמשוכנע כי חייו נגנבו ונחוש עד איימה להחזיר אותם לעצמו. המשטרה מטילה ספק באמינות הסיפור, וכך לסופר במנוסה לא נותרת ברירה אלא להתמודד עם מכונת הזעם וההרג בעצמו. דין קונץ יודע לכתוב ולמרוט עצבים אבל הפעם הוא מאכזב: יש עודף פאתוס וחזרה מונוטונית על אותן מנטרות ואג'נדות שלא תורמות לעלילה ולכן פחות אהבתי אבל עדיין שמורה אצלי פינה חמה לקונץ ולקונצים החינניים שלו.
58. נטשה - וסיפורים אחרים / דיוויד בזמוזגיס
4*. 7 סיפורים של מהגרים רוסים באוסטרליה שנקראים כמקשה אחת, ומתבגרים יחד עם המספר שהופך מילד בן 7 לגבר בשנות השלושים, ותוך כדי הוריו מזדקנים ומתייצבים כלכלית, וקרובי משפחתו וחבריו יוצרים מעגל מורכב ומרתק שמספר סיפור בפני עצמו. בזמוזגיס מעביר חיים שלמים דרך חור המנעול או קוף המחט ומשאיר לא מעט להשלמת הדמיון. הוא מעביר מנטליות ודרך חיים באמצעות סיפורים מינוריים, אנקדוטות או דוגמאות מתוך השגרה וכך מצטיירת לה הוויה של משפחה אחת מיני רבות שמנסה לשרוד בכבוד בארץ זרה.
59. נפשות אבודות / פולה פוקס
4*. ספר שמתיימר לתאר את חיי הבורגנות האמריקנית ממעמד הביניים, בשלל גוונים של ריקנות, מרירות, כיעור מודרני וניכור חברתי, אבל לא מצליח להביא איזו בשורה משמעותית, בטח לא התפעלות ברמת "הרומן (ש) מתנשא מעל כל יצירה אחרת של סיפורת ריאליסטית אמריקנית מאז מלחמת העולם השנייה", כדברי ג'ונתן פרנזן בהקדמה. הטריגר הראשי והקש ששבר את גב הגמל הוא חתול רחוב שנשך את האישה המאכילה אותו במרפסת ביתה, וכל האירועים והגילויים מתגלגלים סביב הנשיכה שעלולה להדביק אותה בכלבת, וכאן נכנס לתמונה אוסף של מטפורות ורמיזות ספרותיות על העולם הנגוע בכלבת והשיגעון שמגיע בעקבות המחלה. ///"את מתה מכלבת, את נחנקת למוות. לאילו רחמים היא יכולה לצפות? מי ירחם עליה באימתה הילדותית, בהתחמקותה, בהעמדת הפנים שלה שלא קרה שום דבר? החיים היו רכים זמן רב כל כך, נטולי קצוות חדים, רכרוכיים, ועכשיו, בכל הבנליות השטחית שלו והאימה המוסתרת, היה האירוע המטומטם הזה – מעשה ידיה שלה – העימות הזה נטול הכבוד עם אפשרות המוות." ///
60. סוד / פיליפ גרימבר
3*. מתבכיין ומניפולטיבי ברובו. לא הצליח לרגש כמו שהיה אפשר להניח, ולא השאיר רושם או תובנה לאחר קריאתו. מפליא אותי (ולא בפעם הראשונה) איך אפשר לקחת חומר סיפורי ממש טוב ולהרוס אותו בכתיבה בינונית.
61. עוגיות ושיכר / ויליאם סומרסט מוהם
4*. ברקע של סיפור על סופר מפורסם ואישתו קלת הדעת, רוקם סומרסט מוהם אווירה אמינה ורחבת יריעה לאנגליה של סוף המאה ה- 19 – תחילת המאה ה- 20, ולא חוסך בביקורת חברתית ובניתוחים מרשימים בנושאים שונים. בין היתר, הוא מעלה על הכתב את מחשבותיו ודעותיו על האצולה האנגלית ומנהגיה, על תהילת הסופרים ומה עומד מאחוריה, על אדיקות דתית וכבליה ועל נאמנות זוגית וגבולותיה.
62. עץ המשאלות / ויליאם פוקנר
3*. פוקנר מאכזב עם אגדה סתמית ומקרטעת שלא תהיה ברורה מספיק לילדים ומיותרת למבוגרים. לא בטוח שהוא עצמו התכוון לפרסם אותה, היא נכתבה לבת של המאהבת...
63. ציפורי חורף - דן קרל #2 / ג'ים גרימסלי
4*. אמא, אבא, 5 ילדים, מתוכם שניים חולי המופיליה, עבודות מזדמנות, העדר ביטוח בריאות, תאונת עבודה שמסתיימת רע מאוד, אינספור בתים שכורים זולים ומוזנחים, ובגדול – צרות. משפחה אמריקאית טיפוסית של צפון קרוליינה, או כמו שנהוג לקרוא להם "זבל לבן". האב שיכור, אלים ולוזר שמתאכזר לחלשים ממנו כדי להרגיש פחות חלש בעצמו. האם שתקנית, סופגת בגאווה ולמען הילדים כי "לאן כבר נלך?" – אף אחד ושום דבר לא מחכה להם והחיים מפנים להם את האחוריים בלי רחמים. בסוג הספרים הזה באופן טבעי יש ציפייה לפיצוי שחייב להגיע אחרי סבל מתמשך - שהסובלים יקומו, יתמרדו וישימו קץ לסבלם, ורצוי מאוד שהאחראיים לסבל ייענשו, יפצעו או יחזרו לדרך הישר. במובן הזה, הספר לא מספק את הסחורה ואולי בכך החוזק והאמינות שלו. הכתיבה של גרימסלי היא כתיבה פיוטית, מוחשית ומיוחדת, העלילה נמסרת בגוף שני (אתה) והדבר מוסיף מאוד לייחודיות של הספר. רק עכשיו התברר לי שזאת בעצם טרילוגיה, אז יצא שקראתי את הספר השני לפני שקראתי את הראשון. אולי לטובה כי נזרקתי למים העמוקים ללא הכנה מוקדמת...
64. קולות / דאצ'יה מראיני
5*. "אני חומדת קולות, קלים וכבדים, בהירים או כהים, אני אוהבת אותם בשל סגולתם המיוחדת ללבוש צורה, אני מתאהבת בקול לפני שאני מתאהבת באדם", אומרת מיקלה קנובה, שדרנית רדיו שנקלעה בעל כורחה לרצח מפלצתי של שכנתה. לכאורה ספר מתח – יש פשע, רוצח, קורבן, ובדרך לפתרון התעלומה דאצ'יה מריאני מנתחת בצורה מרהיבה ומרתקת את התהליכים הפנימיים ואת סיפורי הקולות - החיצוניים והפנימיים - של כל המעורבים, גם אלה שכבר לא יכולים להשמיע את קולם, ובדרך היא גם תוהה לא מעט על הטבע האנושי כי " אין כל פיתוי בפשע, ואין שמץ של ריגוש בגופות מושחתים, רק כאב עמוק ומדכדך. בכל זאת, הספינקס מגלה את פני האבן שלו בין הגופות המיוסרים, מעורר את הצורך האנושי והעמוק לפתור את החידה, וקורא לרכז את כל המחשבות וההשערות. יש גיאומטריה פסיכולוגית הדורשת הסבר ואנחנו מוצאים עצמנו שם, במרכז מבוך עם קצה חוט ביד, מבלי לדעת לאן לפנות. למי שייכת היד הכוחנית שרצחה בדממה? ומדוע היא נמצאת הרחק, מחוץ לתמונה, מעיקה על המצפון כמו לב מת בחזה של אדם חי?"
65. קור כלבים / דאף ברנה
4*. מסע ההישרדות של נער בן 16 הנלחם בשלג וקור אכזרי תוך כדי המלחמה הפנימית והניסיון להבין מי הוא באמת והאם יש ביכולתו לשנות את טבעו. הסיפור עוצמתי ואמין רוב הזמן, ועם זאת יש תחושה של ריחוק וגם אם הדובר הוא הנער עצמו, מבצבץ דרכו המספר כל-יודע, והוא לא פעם ביקורתי ומטיף – לא שאין לו סיבה טובה להטיף כי מדובר בילדים אבודים ובמבוגרים אנוכיים שגורמים לאותם נערים ונערות יותר נזק מתועלת – ועדיין עדיף היה לו המסרים היו פחות תוקפניים ושקופים.
66. קורא המחשבות הרעות - אתנחתא # / לורן סקסיק
4*. אגדה פילוסופית או סיפורו הפנטסטי של נתן לווינסקי, ילד יהודי קורא מחשבות, שמעביר אותו מהשטעטל של פולין דרך וינה שבאוסטריה לארץ ישראל של המנדט הבריטי, חזרה לפולין ואחר-כך לאמריקה, מלווה בהומור עצמי שחור ובדמיון קודר, מפגשים הזויים וגעגועים אמיתיים. לפעמים מעלה חיוך, לפעמים מחניק בגרון ומדי פעם מעייף אבל ללא ספק סיפור מקורי ונועז, מזכיר בסגנונו את ההומור היהודי של ג'ונתן ספרן פויר. שווה קריאה. ///" מאז ומעולם היו המטלות המשפחתיות מחולקות בקפדנות. אבא העניש, אמא גרמה רגשות אשמה. ללא ספק נועצו יחדיו מעל העריסה כדי לנהל את חיי הרגש שלי."/// " מעולם לא חזרתי. לעולם לא אחזור. הזמן נשא הכול, מלבד גחלים של זיכרונות המשמיעות רחש בשעה שהן מכלות את עצמן." /// " אי אפשר להציל את העולם. אנחנו בסך הכול זלזל קטן בתוך ערימת קש בוערת."///
67. קרייזי - Cerazy \ Benjamin Lebert / בנימין לברט
3*. סוג של יומן אוטוביוגרפי של נער נכה בן 16 שמתאר את חוויות חייו בפנימייה. לא פנינה ספרותית בשום צורה אבל בנימין לברט כותב את זה כמעט בזמן אמת, ולהבדיל מיומני נוער רבים אחרים שנשארו במגירה - הספר גם פורסם, לפחות לפי ויקיפדיה, כשהוא היה בן 16, ואפילו הכניסו אותו לתוכנית הלימודים בגרמניה. לא יודעת איך הספר נקרא בעיני נוער אבל בעיניי הוא היה תמהיל של שתי תחושות מנוגדות: מצד אחד, החוויות שהוא מתאר היו אותנטיות וגרמו לי להיזכר בשטויות שעשינו בגיל הזה אבל מצד שני, היו קטעים לא מעטים של שעמום, בזמן שהחבורה ההרפתקנית ניהלה שיחות על אלוהים, משמעות החיים וכו' והשיחות היו מטופשות להחריד, והרבה פחות אמינות בהשוואה לשאר העלילה. השפה יחסית דלה אבל שוב, יחסית לנער בן 16 לא רע בכלל, למרות שהתרגום לא עוזר בקטעים של סלנג ונשמע מגושם משהו. אני רוצה להאמין שיש לסיפור הזה ערך מוסף עבור הנוער, בתור הורה – מחריד לדמיין איך הילד שלך מסתכן עשרות פעמים ואיכשהו מצליח לצאת מכל זה בשלום, ואת אפילו לא יודעת על את כלום ודואגת אם הוא אכל ושתה ושלא קר לו בלילה.
68. תאוות נשים / סבסטיאן ז'אפריסו
3.5*. הסגנון הזה של ז'אפריסו – לספר את אותם אירועים מזוויות ראיה של דמויות שונות – היה מעיק משהו בספר הזה, למרות כישרונו הבולט להגיש את העלילה בלשון צבעונית ועשירה המשתנה בהתאם לאופי, עיסוק ואורח חיים של הגיבורים שלו (שזה, ללא ספק, סימן ההיכר שלו גם בספרים קודמים שקראתי, ואהבתי). הפואנטה של הסיפור מגיעה כ- 5 עמודים לפני הסוף, והגילוי הזה די מצחיק, בהתחשב בדרמה הגדולה שהעלילה מתגלגלת אליה. ברטרוספקטיבה על כל השתלשלות האירועים, הרעיון הכללי הזה שמתגלה רק בעמודים האחרונים, למעשה מחליש את עוצמת הסיפור יותר מאשר מחזק אותה. בסיכומו של עניין, הספר הזה פחות מוצלח מהשניים האחרים שקראתי, ועדיין – ז'אפריסו ביום סגריר טוב יותר מרבים אחרים, ואין ספק שהוא יודע לכתוב.
69. תעלומת החדר הצהוב / גסטון לרו
3*. עיתונאי צעיר ומלא ביטחון עצמי מפענח פשעים מסתוריים בעזרת הסקה לוגית ו'החזקת החבל בקצה הנכון של ההיגיון'. התעלומה לא מעניינת במיוחד, הפתרון מופיע רק בסוף (ומוגש תוך כדי מופע יחיד בבית המשפט בדקה ה- 90), באמצע אפשר לתפוס תנומה קלה עד בינונית מבלי לגרוע מהבנת החומר הנלמד.


©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ