"4*. שילוב של אגדה על אנשי זאב ושאר ירקות ואמונות טפלות לבין מדע וטירוף אנושי. קיים גם מתח במידה סבירה אבל מתח הוא לא העיקר בסיפור הזה אלא יצרים וגאווה, וגם, כמו בספרים רבים אחרים, חוסר יכולת לעצור בזמן (ואם יש יכולת לעצור בזמן אז ברוב המקרים אין דרמה כך שזה לא משהו ששווה להתלונן עליו). את "סערה במעמקים" אהבתי יותר אבל גם הספר הזה לא רע בכלל וכתוב בצורה משכנעת, ללא דביקות או פתטיות."

"3*. סיפור אוטוביוגרפי של מעין רוגל – ילדותה, נערותה ובגרותה שעוצבה על הרצפה הקפואה של אולמות הלחימה. מסע אישי רצוף כישלונות, תובנות, טעויות ומכות יבשות. בהתחלה הוקסמתי מהכתיבה ומיכולתה להעביר תחושות עמוקות במשפטים ייחודיים וברמיזות אבל במחצית הספר כבר הותשתי מעוד ועוד מאותו הדבר ולא ראיתי ערך מוסף לעצמי אבל בהחלט יתכן שהסיפור יועיל יותר לאנשים בעלי רוח לוחמת ובלתי מתפשרת ו/או לספורטאים או סתם אנשים חדורי מטרה להשיג דבר-מה שבלתי ניתן להשגה. אני התעייפתי רק מלקרוא על זה. "

"3*. סינדרום הספר השני. הפעם – מאכזב במיוחד כי "אנה-לא" טלטלה אותי כהוגן, וציפור על המוקד השאירה רושם כללי של לעיסת יתר והתמסמסות לכיוון של נטישה קצת אחרי המחצית. גומז-ארקוס לא מצליח לתרגם את האובססיה של הגיבורה על רקע תקופה היסטורית מרתקת, לסיפור קוהרנטי ומעניין (כמו, לדוגמה, במקרה של "העלמה" של אנדריץ'), וכך יוצא שגם הביקורת החברתית שלו על הקליקה הפשיסטית שלאחר המהפכה, מאבדת מכוחה כי הגרעין הקשה שסביבו בנויה העלילה הופך לפטיש מוגזם והזוי מידי, של בת הסוגדת לאמה המנוחה ונוקמת באביה הבזוי. "

"4*. סיפור ריגול די נאיבי ומבולבל אבל בהחלט חביב. יש בו גם הומור בריטי בריא, צירופי מקרים מתמיהים ותושייה שלא הייתה מבישה את ג'יימס בונד. "

"5*. ספרון סאטירי ומבדר על חיי התלאות של לסריו המחפש לשרת אדונים שונים ומשונים ותוך כדי לומד ומשכלל את כישורי הערמומיות ואומנות הכזב. שפשפתי את עיניי לא פעם וסירבתי להאמין שהסיפור נכתב במחצית המאה ה- 16: הוא רענן, שנון וחד להפליא, וגם באחרית-דבר של טל ניצן מודגשים איכויותיו וחדשנותו יחסית לתקופה, ולמעשה הוא פורץ דרך לספרות "עממית" המשלבת גם ביקורת חברתית, בניגוד מוחלט לספרות האבירים המליצית של תקופת הרנסנס או כתבים כנסייתיים נוקשים ומטיפים. תענוג. "

"3*. סיפור פרוורים, או כמו שנהוג לקרוא לזה – החצר האחורית של אמריקה: עיירת כורים עזובה בפנסילבניה, חיי עוני ובטלה, ייאוש ודריכה במקום. לא יודעת מה פרויד היה אומר על הסיפור הזה אבל לטעמי יש בו ריכוז בלתי מתקבל על הדעת של סטיות מיניות, וגם כאשר הסופרת יוצאת מגדרה בניסיונה לתת לתופעה הסברים פסיכולוגיים שאמורים להיות הגיוניים לאור מצבה המפורק של המשפחה, עדיין יש תחושה של פליק-פלאקים הרבה יותר מדי מוגזמים כדי להיות אמינים. "

"4*. "האיש הזקן חושב: אני נמצא במקום הנקי הזה, המואר, שבו מקלחים אותי בכל בוקר, ושבו, אחר הצהריים, מושיבים אותי לנבול כמו עציץ עם עוד עשרים עציצים נבולים כמוני. כולנו מרכינים ראש, נרדמים, נושמים, נאנחים. זקנה אחת מדברת בלי הפסקה לעצמה, אחרת חוזרת בקצביות על אותה מילה שוב ושוב – צוואנציך, צוואנציך, צוואנציך, צוואנציך. זקן אחר מוחה ומוחה במפית איזה כתם עלום בחולצתו. כולנו כאן, שתולים בתוך כיסאות גלגלים, מקשים על אחרים. אנחנו סותמים את הפה כשמגישים לנו כף פירה. סותמים את הפה כשמגישים לנו כף קציצה מרוסקת. סותמים את הפה כשמגישים לנו כף ובה משקה במצב צבירה של ג'לי. משקה אדום, מתקתק מדי, כמו של ילדים. מה לי ולמקום הזה? מסיעים אותי בכיסא מכאן לכאן. אני לא רוצה לנסוע עוד. אני רוצה לשבת בחוץ ולהתבונן ביונים המנקרות. ומשם אני רוצה ללכת ולא לחזור." // בת נפרדת מאביה שהולך ומתפורר מול עיניה. אם יש משהו שלא פחות חשוב מבריאות זה להזדקן בכבוד. נשבעתי לעצמי לא פעם שאני לא אגיע למצב שבו אני תלויה באחרים, מושפלת ומגוחכת בזיקנתי העלובה, ובכל זאת הביטחון שלי מסוגל להתערער כשאני קוראת ספרים כאלה כי גם אלה שרוצים ללכת ולא לחזור – נאחזים בחיים, בכל צורה שלהם. "

"4*. רסיסי זיכרונות של הסופר בתור בן לאב יהודי שנאלץ לשרת איכרים תמורת אוכל וללכת בין הטיפות כדי לשרוד: חוויות ילדות שאיכשהו מצליחה להחזיק מעמד ולא להתפוגג תחת משא התקופה, וגם לספר סיפור מורכב בין השורות. ספר ראשון בטרילוגיה. משאיר טעם של עוד. "

"4*. ממתק בריטי משעשע המשתייך לז'אנר "ספרים לאוהבי ספרים". עם יד על הלב, יש בו לא מעט יוהרה מטעם אותה קבוצת איכות אליטיסטית-תרבותית הממקמת עצמה מעל חיי שעמום נטולי משמעות של אלה שלא בורכו באהבת הקריאה ומעמידה אותם במקומם (הנחות יותר, מן הסתם) אבל יש לי פריווילגיה של אחת שמעיזה לשייך את עצמה ל"אוהבי ספרות" אז בחרתי שלא להיעלב בשביל הצד השני. זאת לא "יצירת מופת של קומיות מזוקקת" כדברי התקצירן-המגזימן אבל הסיפור חמוד ומבדר, גם אם על חשבונם של אחרים."

"4*."

"3*. 11 שנים ו- 2 ספרים נוספים מפרידים בין "הצד האחר של האור" אשר נכתב ב- 1998 לבין הספר הזה (2009), ואם לסכם במילה אחת – אכזבה. התחושה הכללית היא שמק'קאן התאמץ יתר על המידה להיות ייחודי על חשבון העלילה. ניו-יורק של תחילת המאה ה- 20 ב"הצד האחר של האור" עמדה בגאווה באומללותה, כיווצה את הלב וריגשה עד דמעות. ניו-יורק של שנות ה- 70, עמוסה לעייפה בשכונות עוני, זונות ועליבות לצד גורדי שחקים וקפיטליזם חזירי שכולם כל-כך אוהבים לשנוא, לא העפילה לגבהים ספרותיים ועלילתיים של הספר הראשון, לא ריגשה ולא הפעימה. גם ההולך על החבל שנמתח בין שני המגדלים ז"ל, לא הצליח לגשר בצורה משכנעת בין כל שלל הקולות והדמויות שצצו והתחלפו, והרגיש תלוש ולא קשור (תרתי-משמע). לסיכום, פג הקסם. חבל. "

"4*. הבלשית די-די וארן היא טיפוס. השוטרת טסה ליאוני היא אפילו יותר טיפוס. שתי נשים שהולכות על הקצה, רק משני קצוות מנוגדים. הראשונה מותחת את הידע הבלשי והדעות הקדומות שלה עד הגבול הדק שבו הדברים מתחילים לצרום ולחרוק ואת חושבת לעצמך שעם כל האמונה של אדם מן השורה במערכת החוק והצדק, בסוף עומד שם חוקר (או חוקרת) שמביא פרשנות אישית שמכריעה גורלות, וזאת חתיכת אחריות שלא מתאימה לכל אחד."

"3*. נראה שהומור עצמי הוא תנאי הכרחי לקבלה עצמית, וטוב עושה פלאן אובריאן ביצירת הפרודיה הזאת על אבותיו האיריים: דלפונים מרופטים בגילופין שמשלימים עם גורלם בכל מחיר ועושים תחרויות עוני ועליבות שאין לה תחתית כדי לשמר את כבודם ואת מורשתם כי ככה זה ושלא ינסו לשכנע אותם אחרת. הסיפור חביב ומשעשע, לפרקים הזוי ולפרקים משעמם. פיסת חיים שמרגישה אותנטית ברובה, מוקצנת במידה לצורך הדגשת פואנטה, ובסך הכל שווה קריאה. ואין כמו דוגמה להמחשה: "ילד!" אמר הזקן-הזה בנעימת נכאים. "חוששני שאינך מבין את הוויות העולם. נאמר בספרים הטובים המתארים את חייהם ועסקיהם של הדלפונים הגיילים, שרק באמצע הלילה באים שני גברים לביקור אם יש בידם בקבוק של חמש שמיניות והם מחפשים אשה. לכן עלינו לשבת פה עד שיבוא אמצע הלילה." "אבל הלילה הזה יהיה רטוב. השמים מלאים שם למעלה." "לא חשוב! אין טעם שננסה להימלט מן הגורל, ידידי ורעי הטוב!""

"4*. שתי נובלות, שתי משפחות שונות בתכלית אבל סיפור דומה על איך "כל אדם נכשל בדרכו המיוחדת". איטליה היא משרתת צעירה שנשלחת לגור ולעבוד בביתם של המהנדס והגברת. במוסד לימדו אותה לגהץ, לנקות ולבשל אבל לא פחות מכך – להקשיב לדיירי הבית, ואת זה היא עושה מצוין, ומדווחת לקורא בצורה מדויקת ונבונה (יתר על המידה) על חיי המשפחה הבורגנית שהולכים ודועכים עם השנים שעוברות והמצוי שלא עושה חסד עם הרצוי, עד הסוף המתבקש והעצוב. המשרתת מתעדת את התהילה וההתפוררות של משפחה אחת מיני רבות וחוזרת למוסד כאילו לא קרה דבר. האם איטליה היא אכן בחורה צעירה שניחנה ברגישות יוצאת דופן ובחוכמה בלתי רגילה או שהיא בכלל לא קיימת? אין זה באמת משנה, מה שמשנה הוא הסיפור, והוא מסופר בכישרון לא מבוטל. הנובלה השנייה (ענן) עובדת על אותו עקרון: מתווך צעיר ורענן תמיד מעוניין למכור את ביתה הכפרי המוזנח של אישה מבוגרת ומתווך את סיפורה מתוך הזיכרון ההולך ונפרם שלה – סיפור שהיא חייבת לספר לפני שיהיה מאוחר מדי (ולא חשוב אם המתווך קיים במציאות או רק בדמיונה), על בעלה הליצן "ענן" שאהב אותה ואת בנו כמיטב יכולתו אבל האהבה לבדה בדרך-כלל לא מספיקה. "העולם אינו מקום מתאים לבני אדם, אנחנו נמצאים בו וחולמים כל הזמן על משהו אחר, אבל אין משהו אחר. ואם כך, כדאי שנעלה את ההצגה הקטנה שלנו כמיטב יכולתנו, בלי לדרוש דבר, בלי טינה...בלי שום טינה, רק להחוות קידה ולצאת.""

"3*. בזכות "העשב פוזם" הנפלא, מצאתי את עצמי בתוך סיפור של אישה – משכילה, יפה, מושכת ואינטליגנטית ככל שתהיה – שמחפשת את עצמה בגיל 60+ ונכנסת לבלבלות וחפירות כאילו הייתה נערה מתבגרת. ברור לי שהחיים לא נגמרים בגיל 60 אבל מכאן ועד עלילת 'תמיד ידעתי שאני מסובבת ראשים והגיע הזמן שכולם יידעו את זה...או שלא' - יש מרחק, ואת המרחק הזה לא התחשק לי לעבור. אבל ניסיתי. "

"1*. תוכנית ראליטי בשם "ריכוז" משתלטת על מסכי הטלוויזיה אך אין זה משחק: כולם ימותו במהלך התוכנית אבל לא לפני שירעבו, יושפלו, יוכו ויועבדו עד אובדן חושים. פוליטיקאים ועיתונאים זועקים כותרות על שפל המדרגה של מארגני התוכנית, רק שהרייטינג לא מפסיק לעלות, ויחד איתו – הצביעות גם היא מרקיעה שחקים. בחורה אחת מתוך קורבנות המחנה מייצגת את מריה הקדושה, הלחי השנייה, ישו המושיע, אימא תרזה, שליחת מלאכי אלוהים עלי אדמות או u name it, מתמרנת את מהלכיה בדרך מסוימת שמובילה למהפך. בום? לא, אין בום. נשמע חומר לא רע ביד היוצר, ובטח בידיה של היוצרת המוכשרת והמשוגעת אמלי נותומב שכידוע אין לה אלוהים. בפועל, הספר עבש יותר מחתיכת לחם עבשה שמקבלים האסירים המורעבים בתור ארוחה, נדוש, קלישאתי, מעצבן, ובעיקר – שטחי, חובבני ומלא פאתוס. מאכזב בטירוף. 15 שקל בסיפור חוזר ברגע של חולשה. "

"3*. סיפור הלשנה על משפחת סוחרים יהודים בצרפת הכבושה – היה יכול להיות מרתק לולא הכתיבה המעיקה, המבולבלת וחסרת המיקוד. חבל. //"כולם קרבנות הלשנת-שווא, שנאלצו להביא ראיות כי אין הם שייכים לגזע המקולל. תקופה מוזרה היתה זו, שבה היה עליך להוכיח לא מה שהנך, כי אם מה שאינך. ברגעים כגון אלה, צרפת של המרשל העלתה על הדעת את ספרד של האינקוויזיציה. זו של טוהר הדם. כבר שם היו הכול חשודים באותה השתייכות."// "

"4*. פני מלחמת העולם השנייה דרך עיניהם הפקחיות של זוג תאומים – תמונות חדות, אכזריות וחודרות פנימה גם אם מסיטים מבט. במלחמה כמו במלחמה אבל גם הרבה מעבר: ההישרדות מקבלת מימד נוסף כאשר ה"ילדים" מוכנים לחרוג מדי פעם מגבולות הניתוק הרגשי ולשלם מחיר כבד עבור עשיית צדק עם אלה שחצו, לדעתם, את גבולות הרע המתבקש מכורח המציאות. "