“#

"אני לא רוצה ללכת לבית ספר וללמוד כל מיני דברים רציניים" אמר לה בלהט. "אני לא רוצה להיות איש...זה יהיה נורא אם אתעורר פתאום וארגיש שיש לי זקָן!"


פיטר פאן – ששמו רומז לשמו של האל פאן, העליז, המחלל בחליל ומסרב לקבל על עצמו אחריות והתחייבות – הוא ילד קטן הנראה כבן 5 (זה לא כתוב. אני מסיקה את זה מהעובדה ששיני החלב שלו עדיין בפיו והוא מדבר במשפטים שלמים, פחות או יותר) הוא חי בארץ אף-פעם-לא (כך תירגמה אבירמה גולן. נראה לי שהשם ארץ-לעולם-לא זורם יותר). בארץ הזו חיים ילדים אבודים, שודדי-ים, אדומי-עור, פיות, בנות-ים... הוא מהדהד אגדות עם ידועות.
יום אחד נכנס פיטר פאן לחדר הילדים של משפחת דארלינג, בו נמו באותה עת שלושת ילדי המשפחה. האומנת שלהם – כלבה בשם ננה – היתה קשורה בחצר ונבצר ממנה לשמור עליהם. פיטר מפתה את הילדים לבוא איתו לארץ אף-פעם-לא, שם יוכלו לראות שודדי ים ואדומי עור. זה סיפור הרפתקאות כמיטב המסורת של סיפורים כאלה (אותם לעתים המציאו וכתבו אנשים חסרי ילדים – כמו לואיס קרול וג'יימס ברי.)

פיטר הוא ילד כמו שראו ילדים בזמנו של ברי, סופר סקוטי שזו יצירתו המפורסמת ביותר: ילדים הם עליזים באופן קבוע, אנוכיים באופן מעצבן ומקסים, שכחנים, מרוכזים בעצמם, לא עושים חשבון למוסר ומצפון, אוהבים משחקי דמיון עם הרבה הרוגים ודם, עם רעים שנראים רעים.
ילדות, מצד שני, הן נשים קטנות: הן אינן עושות דברים שבנים עושים. הן מיושבות בדעתן, תופרות, מאכילות, חובשות ומנחמות, אפשר לסמוך עליהן שלא ישכחו את העיקר (כלומר את הבנים...) הן בעלות גינונים (מעצבנים) של עקרת בית: הן מטליאות בגדים וגרביים (טוב, הסיפור נכתב ב1904...) מעמידות סירי-אוכל, דואגות לילדים שינוחו לפחות חצי שעה אחרי האוכל(!) ושיכנסו למיטה בשבע בדיוק. הן רוחצות פצעים במים פושרים ונותנות "תרופות" במינון טיפות מדוייק.

מבחינת ברי, באמצעות פיטר פאן, נשים הן קודם כל אמהות. לא חשוב אם הן בנות חמש או שבע. ובעוד אמהות אמיתיות יכולות להיות מעצבנות עבור ילד שאינו רוצה לגדול. פיטר שונא איזכורים להתבגרות, שונא אמהות וגם כּמֵה אליהן. הוא משווע ל"טיפול אמהי" שיאפשר לו להרגיש אהוב וחופשי (לא)לאהוב. בסיפור הזה אין רמז לתפקיד נוסף של אישה או ילדה. גם הנבל בסיפור, קפטיין הוק, רוצה שונדי תישאר איתו ותהיה אמא שלו...

הסיפור יצא לאור ב 1904. את הדמות כתב ברי לראשונה ב 1902, בתוך סיפור למבוגרים, ופיתח אותה לסיפור הזה ולעוד כמה שבאו אחריו. אסתכן בפסיכולוגיה בשקל וחצי: ברי היה בן 7 כשאחיו הבכור, בן 14, נהרג בתאונה. אמו הסתגרה בחדרה ולא התייחסה כלל לבנה הצעיר. אולי זה המקור לכמיהה הניכרת בסיפור לאמהוּת, לטיפול אמהי, שיגביל את החופש הבלתי מוגבל שהילדוּת מקבלת לפי ברי. אפשר שהתחושה החזקה שלנשים יש תפקיד אחד בלבד, היא שגרמה לברי להיות נשוי 15 שנה ללא יחסי אישות וילדים משלו.
הם עפו דרך החלון הפתוח לארץ אף פעם לא. אם האמהות יסגרו - כמו שאמו של פיטר פאן עשתה – את החלון, לא יהיה לילד לאן לחזור והוא יהפוך לילד אבוד. החלון הפתוח בקביעות הוא חלון ההזדמנויות היחיד שברי ופיטר פאן נותנים לאמהות. עבור שניהם החלון היה סגור והם הפסיקו להאמין באמהות, אם כי לא הפסיקו להתגעגע אליהן.”