אני חושבת שהמוות תמיד היה איתי. כמה בנאלי, כך אומרים ודאי כל הנוטים למות. אבל בעניין הזה, בדיוק כמו בכל שאר העניינים, אני לא כמו כולם. או כך לפחות אני רוצה להאמין. ובאמת מאמינה. אמרתי זאת כשמַסעוּד מת. את כל חיינו המשותפים חיינו על זמן שאוּל. לא היינו אמורים לחיות כל כך הרבה. היינו אמורים למות במהפכה. ברעשי המִשנה שלה. במלחמה. אבל אני זכיתי בשלושים שנים נוספות. יותר ממחצית חיי. לא מעט, ועלי להודות על כך. מניין שנים זהה לזה של בתי. כן, אפשר להסתכל על זה כך. זכיתי ליצור אותה. אבל היא לא היתה זקוקה לי לאורך זמן. וגם אף אחד אחר לא, למען האמת.
את חושבת שההורות הופכת אותָך לנחוצה. זה לא נכון. בסופו של דבר אנשים תמיד מסתדרים. מי אמר שהועלתי בחיי יותר משהקלתי? ודאי לא אני. אני לא מסוג האנשים שנותנים יותר משהם מקבלים. וחבל שכך. אני הרי אמא. זאת העבודה שלי לשאת בעול, לשאת בו למען אחרים. אבל אני מעולם לא עשיתי זאת.
"נשארה לך מקסימום חצי שנה לחיות," אמרה הרופאה המסריחה.
היא אמרה את הדברים כמו שמבשרים בשורה טריוויאלית, גם אם מצערת. כמו שהגננות במעון נהגו לומר כשאָרָם נחבלה. בעצב. מהול בקצת רגשי אשמה. היא לא הביטה בי כשהיא אמרה זאת. היא נעצה מבט בצג המחשב שלה. כאילו שם חבויה האמת. כאילו הצג הוא זה שנפגע. ואז הדמעות התחילו לזלוג במורד לחייה, והיא השפילה את עיניה אל חיקה. עכשיו היא הקורבן. זאת שזקוקה לנחמה.
תסתמי את הפה! רציתי לצעוק. מי את שתגידי לי שאני הולכת למות? מי את שתבכי? כאילו שהחיים שלי איכשהו קשורים אלייך. אבל לא צעקתי. לא בפעם ההיא. הפתעתי את עצמי.
"אני רוצה לדבר עם הממונה עלייך," אמרתי תחת זאת.
היא הופתעה. מן הסתם חשבה שהתגובה שלי שגויה. שגם אני אמורה לבכות.
"אני מבינה שזה קשה... קשה לשמוע. אבל לא משנה עם מי תדברי," אמרה. "הסי־טי, תוצאות הבדיקות — הכול ברור. יש לך סרטן. והוא... הוא בשלבים מתקדמים."
היא השתתקה והביטה בי. מצפה ממני להבעת פנים כלשהי שתאשר שאני מבינה. אבל לא סיפקתי לה כזאת, על כן היא המשיכה.
"הוא בשלב ארבע. הסרטן. פירוש הדבר שלא נשאר לך הרבה זמן."
"תסתמי את הפה!" הנה, אמרתי זאת. "אני אחות, ואני עובדת במערכת הבריאות עשרים וחמש שנה. אני יודעת שאסור לך לדבר אלי ככה. אין לך שום מושג כמה זמן אני אחיה. את לא אלוהים!"
היא נסוגה לאחור בכיסא שלה. ראיתי שהיא מתוחה. היא היתה בשנות השלושים לחייה. שערהּ היה אסוף בשתי קוקיות ילדותיות. תצלום של תינוק היה מונח על שולחן הכתיבה. נדתי בראשי. לא היה לה מושג מה היא יודעת ומה לא.
ישבנו בדממה, עד שהיא ניגבה את הדמעות בשרוול חולצתה והלכה לה. אני ישבתי עוד רגע קפואה במקומי, ואז הושטתי את ידי אל התיק שלי והוצאתי מתוכו את הנייד. כדאי שאתקשר למישהו. כדאי שאתקשר לבתי. לומר לה: שלום, גוזלית־עורב חסרת מזל שלי. עכשיו גם אמא שלך תמות.
לעזאזל. במקום זה התחלתי לכתוב מסרון לזָהרָה. אבל מחקתי אותו. מה אפשר לומר? שלום, חמודה, כל המאבקים האלה ועכשיו זה נגמר. לא הייתי מסוגלת.
שמעתי שני קולות מתקרבים, הרופאה והממונָה עליה. הן נעצרו מחוץ לדלת. מתלחשות. הבנתי שבמרפאת המשפחה כאן לא פוגשים את המוות לעתים קרובות כל כך. הן דנו ביניהן מי תיכנס ותמשיך איתי את השיחה. הבנתי. הן רצו להמשיך בעבודתן. להכניס את המטופל הבא. להימנע מעיכובים. הדבר האחרון שהן רצו הוא לשבת עם אישה גוססת ולהתמודד עם הקושי שלה. אולי עדיף שאאסוף את חפצי ופשוט אלך. לחסוך זאת מהן. לחסוך זאת ממני. תפסתי את המעיל שלי. האדום. הושטתי את ידי אל התיק. גם הוא אדום. השפלתי את עיני אל מגפַי. אדומים גם כן. כל הדברים הנדושים האלה שחשובים לי. שהיו חשובים לי. כפות ידי התחילו לרעוד, אחריהן כתפַי. התיק נשמט מידי לרצפה. ניסיתי לעצור את ההתייפחות שעלתה וגאתה בגופי. או אז הן פתחו את הדלת. נכנסו. ראו אותי. ראיתי שהן רוצות להסתובב וללכת. לא רציתי להבהיל אותן. השתדלתי לחייך. אבל הכול הציף אותי. כל מה שלא היה להן שמץ של מושג לגביו. כל מה שאיש אינו מבין במדינה המזורגגת הזאת, למרות שהאנשים כאן יודעים הרבה כל כך. כל מה שקשור לכאב ולאובדן ולמאבק. בכיתי. בכיתי ובכיתי. גם היא בכתה, הרופאה הראשונה. מסכנה. האמינה שיש לה על מה לבכות.
לפחות היא התנצלה. הרופאה המבוגרת יותר. אמרה שאין להם מושג כמה זמן אחיה. ייתכן שמדובר בכמה שבועות, ייתכן שבכמה שנים.
"אבל את תמותי מהסרטן," היא אמרה. "מוטב שתהיי גלויה לגבי זה, שתספרי לקרובים לך ביותר. בייחוד לילדים שלך..."
תגידי את זה את לילדה שלי, חשבתי. היה נדמה לי שלא אמרתי את הדברים, כי היא המשיכה.
"זה יכול להיות קשה, את יודעת. להיות כנה עם הילדים, אני מתכוונת. זה יכול להיות קשה. אבל מגיע להם לדעת. כדי שיוכלו להתכונן."
הבטתי בה בתהייה. היא לא הבינה מדוע, אבל הנחתי שהיא מבינה שמבחינתי זאת הדרך היחידה להביט בה.
"מסעוד בדיוק מת... אבא שלה. הוא מת ממש לא מזמן," אמרתי.
היא הינהנה.
"הוא מת בפתאומיות. את לא חושבת שזה עדיף? לאָרָם, הבת שלי? במקום לחיות עם המוות. לחכות לו. את לא חושבת שעדיף שאני פשוט אמות יום אחד?"
"אני לא יודעת," היא אמרה. אפשר לחשוב שציפיתי לתשובה אמיתית. "אבל את תזדקקי לבת שלך. זה לא יהיה קל."
היא הושיטה לי עלון מידע. איך להתכונן למוות, או משהו כזה. ניענעתי בראשי לשלילה.
"אני לא הולכת למות! אני אלחם. אני רוצה להתחיל בטיפולים, מיד!"
היא היססה.
"כן, אנחנו כמובן נַפנה אותך לאונקולוג. אבל תיאלצי לחכות. עוד מעט חג הפסחא. ייתכן שייקח קצת זמן עד שתקבלי טיפול, נָאהיד."
רכנתי קדימה על הכיסא.
"אבל אמרת הרי שאני הולכת למות. אני אמות אם לא נעשה משהו. זה דחוף!"
היא ניענעה בראשה.
"סרטן זה לא סיפור דחוף כל כך. כמה שבועות לפה או לשם לא משנים כלום, נאהיד."
"לְמה את מתכוונת? אם זה לא דחוף, אז מה זה?"
"ובכן, לסרטן שלך את צריכה להתייחס כאל מחלה כרונית."
הרמתי גבה והסתכלתי עליה.
"מחלה כרונית? איך היא יכולה להיות כרונית אם אני הולכת למות בקרוב?"
"אני מצטערת."
היא נשענה על משקוף הדלת. אפילו לא נכנסה לתוך החדר. היא נעצרה שם, מרחק מטרים רבים ממני. כאילו מדובר במשהו מידבק. הסרטן. המוות.
"אני מצטערת."
קמתי על רגלי.
"את לא צריכה להצטער. אני עדיין לא מתה."
שלפתי את השפתון ומרחתי אותו על שפתַי. להראות לה שאני חזקה. ואז הלכתי. חלפתי על פניה. הן קראו אחרי, אבל המשכתי ללכת. מהר, מהר, כדי שלא אסתובב ואשליך את עצמי אל בין זרועותיה ואתחנן לנחמה. להבטחות מחממות ולנחמה.
רק כשהגעתי הביתה ראיתי שהמסקרה מרוחה על כל הפנים שלי. שמרחתי את השפתון מחוץ לגבולות השפתיים. שהמראֶה שלי מבהיל. כאילו הייתי מכשפה. דחליל. אדם מפוחלץ. אדם מת. מישהי שלא יודעת איך זה להיות בחיים.
