קלאריס ליספקטור

קלאריס ליספקטור

סופרת


» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריה (109):
רשימה ספרים שקראתי, ספרי הספריה החדשה שאהבתי, ספרים שרוצה לקרוא, ספרים שחושבים עליהם גם זמן רב אחרי, ספרים שעזבתי באמצע, רציתי-השגתי, רוצה לקרוא, עברית מתורגמת, So Many Books, So Little Time, הספרייה העברית בברלין, אהבתי, ספרים שצריך לקרוא, ספרים שאני רוצה לקרוא, כשלסבתא יהיו מדפים, רוצה לקרוא, רוצה לקרוא, ספרים מעניינים, על פי הספר "1001 ספרים שחייבים לקרוא לפני שמתים" , לקרוא, עוד ...
1.
אל קלאריס ליספקטור, הסופרת הברזילאית (היהודיה), התוודע קהל - הקוראים בארץ ב - 1999 בספר 'קשרי משפחה/שעת הכוכב'. הביקורות, בכל העיתונים הגיבו בהשתאות על הסיפורים בעלי העוצמה - כזו שפוגשים בספרות רק אחת לשנים רבות: "ליספקטור היא קוסמת...היא מהפנטת את הקורא": "יצירתה היא בעלת עושר ותהודה כל - כך גדולים...היא מצטרפת לרשימה הלא - ארוכה של גדולי המספרים בכל הזמנים": "יש בסיפורים משהו מדהים...ליספקטור, אחותנו היהודייה, היא סופרת גדולה": "פנינה נדירה שממשיכה לקדוח בזיכרון שנים אחרי קריאתה"...זה רק מדגם קטן (ומייצג). הסיפורים בקובץ 'אושר סמוי' הם פרי השלב בכתיבתה ליספקטור שבא אחרי 'קשרי משפחה'. "הקמתי את המכשולים הכי מלאכותיים לאותו דבר סמוי שהיה האושר. האושר תמיד יהיה סמוי בשבילי", אומרת הגיבורה - המספרת של הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ (ודומה שבספר הזה פורץ עוד יותר מאשר בקודמו קול אוטוביוגרפי). האושר הסמוי הזה הוא רגע חמקמק משום שהוא כולל יסודות רבים כל - כך של משהו מנוגד: הוא נאבק בגבולותיהם של המושגים. ליספקטור היא אמנית של מצבים רגשיים ממשיים מאוד, שאין להם שם פשוט. הנה רגע של אושר בסיפור אחר, שהגיבורה שלו נערה: "ולאט מאוד ראיתי את המורה כל - כולו. לאט מאוד ראיתי שהמורה גדול מאוד ומכוער מאוד, ושהוא הגבר של חיי. הפחד החדש והגדול. קטנה, סהרורית, בודדה, לנוכח מה שהחירות הגורלית שלי הוליכה אותי אליו בסופו של דבר. החיוך שלי, כל מה שנשאר מהפרצוף, גם הוא נמחק. אני הייתי זוג רגליים מאובנות על הרצפה, ולב שמרוב התרוקנות נראה כגווע בצבא. שם עמדתי, מחוץ להישג ידו של האיש. לבי גווע בצבא, כן. לבי גווע בצמא." רבים מן הסיפורים של 'אושר סמוי' חותרים לרגע של משבר, שהוא רגע מכאיב ומענג של גילוי מהותי, רגע שבו נוגעים בקרקעית, ושגם אם הוא אינו מביא להשתנות גמורה בחיים, הוא מבשר שינוי מכריע (אפילו אם השינוי לא יבוא בסוף, או אפילו אם השינוי הזה כרוך במוות). לפעמים דווקא טעות חמורה היא זו שפותחת במקרה את הדלת הזאת. כך או כך, זה רגע של התעוררות לחיים, של היוולדות חיים או חזרה אליהם - אל החיים הממשיים שהתמהמהו, בלתי - נראים. הרגע הזה עשוי להתמסמס בהמשך, או להיות באמת רגע שקורה בו לראשונה משהו שיאפיין את החיים בעתיד. זהו רגע קטן, שמוכרע בו משהו גדול: שמתנפצת בו "תבנית היציקה הפנימית". לפעמים החרדה מאובדן הרוגע היציב היא שמכתיבה את הבחירה. והרגעים הללו, שבהם האדם זוכה לאומץ - הלב "להיות האחר שהוא אתה", "להיוולד בלידתך שלך" - תלויים באיזו סימביוזה עם זולת, עם דמות - צללים שפולשים לתוכה, שמתגלמים בה. אבל האדם שאתה משתמש בו "כדי לעוף את מעוף הסולו שלך" אינו מודע לכך, וגם אתה אינך מודע למה שאתה עושה לו עצמו. עם כל הסימביוזה, האנשים אצל ליספקטור חתומים כל - כך זה בפני זה, סגורים בחייהם הפרטיים - אבל מי יודע, אולי החיים הפרטיים "אף פעם לא היו ממש שלי, חוץ מאשר ברגע הלידה, וכל השאר היו רק התגלמויות". והרבה מאוד תלוי באהבה נואשת. אבל ""אהבה היא כשאין לך. האהבה היא גם התפכחות ממה שחשבנו שהוא אהבה"...

2.
אלן סיקסו, פרופסור באוניברסיטה של פאריס, כותבת: "קלאריס ליספקטור היא סופרת ברזילאית, ובשבילי היא הסופרת הגדולה ביותר במאה העשרים. אני מדרגת אותה עם קאפקא... יצירתה תהפוך למודל של 'כתיבה נשית'." ליספקטור נולדה למשפחה יהודית באוקראינה (1925), וכשהיתה בת חודשיים היגרו הוריה לברזיל. היא אחת הסופרות היותר מקוריות ומאתגרות בכל אמריקה הלטינית במחצית השניה של המאה. כרך זה כולל שני ספרים שלה: "קשרי משפחה" (1960), והרומאן "שעת הכוכב" (1977). "קשרי משפחה'"מקבץ סיפורים שכתבה ליספקטור לאורך שנים, שלכל אחד מהם יום נפרד. אכן, סיפורים כמו "חיקוי הוורד", "יום - הולדת שמח", "פשעו של המורה למתמטיקה", או. "התאו", הם סיפורים בעלי עוצמה מדהימה, שפוגשים בספרות רק אחת לשנים רבות. .אבל הקובץ בנוי גם כמיכלול הצובר תאוצה ומשנה צבעים בהדרגה האגרופים הולכים ונקפצים, והסיפורים מאירים זה אספקטים של זה. ברוב הסיפורים של ליספקטור עומד במרכז לכאורה מאורע של - מה - בכך: אשה נוסעת בחשמלית ורואה עיוור עומד בתחנה ולועס מסטיק אשה קנתה זר ורדי - פרא והיא מתלבטת אם לשלוח אותם לידידתה, שאליה מוזמנים היא ובעלה לארוחת ערב אשה שהגבר "שלה" לא אהב אותה עומדת מול התאו בגן - החיות מורה למתמטיקה קובר כלב זר שאת גווייתו מצא בני משפחה מורחבת חוגגים יום הולדת 89 לאם המשפחה, זקנה סנילית בעיניהם, וכלה אומללה אחת של הזקנה, כלה "שאולי אהבה בפעם האחרונה אהבה חסרת תקנה", מתבוננת באגרוף האילם והקודר של הזקנה, שעל השולחן, שאומר לה: "צריך שזה יוודע"... אבל הדמויות של ליספקטור, שתמיד נתונות בזרימה, ותמיד מואר רק חלק קטן מהן, ואף פעם אין הן מבפנים כפי שהן נראות מבחוץ - חוות מול המאורע הטריוויאלי חווייה פנימית עזה ומפחידה, שבה מתרכז הסיפור הן עוברות רגע של גילוי, שבו נראה להן שהן עדות לפתע למעמקים האותנטיים של נפשן. התחושה הפנימית ברגע הזה היא של ערך אישי, המנוגד לתפקיד ה"חיצוני" של הדמות. ה'טריגר,' המאורע הטריוויאלי, הופך כך למטאפורה קיומית. אבל ההתקרבות הזאת של הדמות אל עצמה (מול החיים בתוך החובות והשפיון) - עם כל החירות הפנימית, והחיוניות, והעוצמה שיש בה - היא התנפצות מסוכנת, החושפת שורשים שחורים של שינאה, טירוף, ריקבון וכמעט מוות. לא פלא שהרבה דמויות של ליספקטור גם עוצרות את הרכבת הזאת במהלכה ושבות ליום - יום. את "שעת הכוכב" כתבה ליספקטור בשנת מותה מסרטן. מפליא למצוא שמחלתה התגלתה רק לאחר שסיימה את הספר, כי תודעת הלפני - מוות מלווה את "המחבר" (הגבר) שהמציאה ליספקטור לצורך רומאן זה. מכביה, הכוכבת של הרומאן הזה - סינדרלה שהופכת לנסיכה או ל"כוכבת" רק ברגעיה האחרונים בידי "קוראת בקלפים" (ובידי המחבר) - היא דמות נוגעת - ללב, אחת האנטי - גיבורות המרטיטות של הספרות המודרנית. כתבנית פשוטה, שבאה מן הפרובינציה לעיר הבירה, אחת מרבבות, שתודעתה כמעט מחוקה. בעצם, אולי אין היא יותר מבחורה אלמונית שעברה ברחוב וה"מחבר" קלט במבט חטוף את רגש האובדן על פניה. ה"מחבר" ספק ממציא לה סיפור, שולט בו ונשלט על - ידו, ומוליך אותה אל היום הראשון של חייה שבו יהיו לה גורל, עלילה' ,פרוגרמה' אישית, תשוקה, רצון לחיות ו'אני - ' וכל זה בשבריר הרגע שלפני מותה, שהוא הרגע היחיד של חיים אמיתיים. לחבר חיים לזולת, לאשה - זו עמדה "גברית", ולכן אולי חייב המחבר להיות גבר ולא ליספקטור אבל מתוך ההזדהות העמוקה עם מכביה גם הכותב משתנה לאחר, חווה מפגש עם עצמו החדש בכמעט - מוות, כש"סוף: סוף נוגעת הליבה בליבה" מכונן את עצמו בהזדהות עם אשה. ©...

3.
ליספקטור, הסופרת הברזילאית-יהודייה, היא "קוסמת שמהפנטת את הקוראים": היא "מגדולי המספרים בכל הזמנים" – כך אפיינו אותה המבקרים בארץ לאחר שהופיעו שניים מספריה בעברית (בספריה החדשה). והמבקרת הפמיניסטית הלן סיקסו כתבה עליה ספר שבו טענה שהיא "הסופרת הגדולה ביותר במאה העשרים", הניצבת "במדרגה אחת עם קפקא". והנה – במאי 1974, בשיא תהילתה בברזיל, שלוש שנים לפני שכתבה על ערש-דווי את הנובלה 'שעת הכוכב', יצירת המופת האחרונה שלה, מפרסמת ליספקטור 13 מעֵין-סיפורים, שאת כולם כתבה לדבריה תוך ימים אחדים, לפי הזמנת העורך שלה. זה ספרון שהיא מכריזה עליו בפתחו שהוא "זבל" ולא ספרות, וכי תתבייש אם ילדיה יקראו אותו. האנטי-סיפורים הפרובוקטיביים האלה קוראים תיגר על הפוריטניוּת, על התקינות הספרותית ועל התקינות הפוליטית-מגדרית כאחד. הם גם מתגרים במי שמייחסים חשיבות גדולה מדי לספרות (חשובים ממנה החיים). הספר נראה כמין פארודיה מקניטה על כתיבה פורנוגרפית מצד אחד, ועל סיפורים עשויים היטב (בנוסח 'דבלינאים' של ג'ויס, או סיפורי אימה של פו) מצד אחר. ליספקטור מתפרעת. שורת נשים, שרובן מוסרניות וחסודות, קורסות תחת הפֶּרֶץ של מיניותן המדוכאת ושל דחפיהן הבלתי-נשלטים. עצמיותן מתורגמת כל-כולה לדרישותיו האכזריות של הגוף, לייסורי הבשר הכָּמֵהַּ להתענג, אפילו להיאנס. "אם אטלפן אל עצמי" אומרת ליספקטור, "אשמע רק צליל עצוב של תפוס". וכשהבתולה האירית, שמרוב צניעות אינה מתקלחת עירומה, שוכבת לבסוף (לדעתה) עם חייזר, וכתוצאה מכך מחליטה להתחיל לעמוד ברחוב ולהביא אליה לחדר גברים, היא מתירה את תפארת שערה הג'ינג'י, ואז היא "דמתה ליללה". הסיפורים הללו נבזקים בלי הרף בהבחנות ובדימויים מצמררים, הפותחים מאחורי השעשוע שבהם חלל תהודה של עצב גדול, כזה שרק סופרת כליספקטור יכולה לעצב. ...

4.
"קוסמת שמהפנטת את הקוראים", כתבו עליה בישראל כשיצאו התרגומים הקודמים, "מצטרפת לרשימה של גדולי המספרים בכל הזמנים"... "פנינה נדירה שממשיכה לקדוח בזיכרון שנים אחרי הקריאה". כשקרוב ללב הפראי ראה אור בברזיל ב־1943 היתה ליספקטור בת ה־23 שם לא־מוּכּר, אך מיד פרץ בעיתונות ובכתבי־העת מה שכונה "הוריקן קלאריס", והרומאן תואר כ"נס ספרותי", "אירוע מכונן בספרות הברזילאית", "הרומאן הגדול ביותר שכתבה אי־פעם אשה בלשון הפורטוגזית". עד היום היא גיבורת תרבות בברזיל. העובדות החיצוניות של חיי ז'וּאָנָה, גיבורת הרומאן, מבטיחות דרמה הולכת וגוברת: ילדוּת של ילדה־משוררת בלי אִמהּ ועד מהרה גם בלי אביה, הדודה שהילדה "הנחש" לא מסתדרת איתה, התאהבותה במורה "שמלמד אותה לחיות", "ההתבגרות המינית הצומחת מסתורית", הפנימייה, החתונה, הגילוי שבעלה לא באמת עזב את ארוסתו שקדמה לה, המאהב המוזר שחשוב לה לא לדעת את שמו, נטישת הבעל, היעלמותו של המאהב. הרשימה הזאת, שחלקה נמסר מוקדם בספר, אינה ספוילר. עובדותיה הן פיגומים חיצוניים שאפשר להסיר בתום הבנייה. 'הרכילות' החיצונית הזאת כמו ניתנת רק בלית־ברירה, כשִׂרטוט מקוטע ומטושטש, בלי ריפוד של נסיבות, והקוראים יוצאים ממנה וחצי סקרנותם בידם. זה כך מפני שבחזית עומדים המונולוגים הפנימיים (הישירים או העקיפים), המוסרים את זרמי התודעה של ז'וּאָנָה ושל בעלה, עם אימאז'ים ומחשבות המותירים אותנו פעורי־פה....

5.
הרומאן 'התשוקה על־פי זֶ'.אַ.' (1964) היה ספר הסיפורת השביעי של ליספקטור, הסופרת הנערצת של ברזיל. זה סיפור אימה הגוּתי בעל מעמד קנוני, שרבים רואים בו "אחת היצירות הכי חשובות בספרות הברזילאית", וליספקטור־עצמה כתבה שמכל יצירותיה הוא התוֹאֵם ביותר את תביעותיה ככותבת. זֶ'.אַ. מספרת בו לנמען בדוי על חוויה קיומית מבעיתה ששינתה את כל הבנת החיים שלה. ביום הקודם, לאחר שהמשרתת שלה התפטרה, הלכה לנקות ולסדר את חדרה של זו, חדר שנמנעה מלהיכנס אליו זה שישה חודשים, ולגודל הפתעתה מצאה בו מִדבר של ניקיון. אך כשפתחה את דלת הארון הלבין לבה כמו ששיער מלבין – מולה התנועע ג'וק זקן, "קדמוני", וכשטרקה בבהלה את הדלת נלכד הג'וק בינה לבין דופן הארון, חי, מחצית גופו השתרבבה החוצה, והוא הביט בה בגובה ראשה. חדורת גועל, היקסמות ותדהמה לא מפסיקה זֶ'.אַ. להסתכל בג'וק וחוֹוה שבר נפשי קיומי. היא מגלה בג'וק את גרעין החיים, החומר הבסיסי שלהם, את הזהות של חייה העמוקים ביותר. סצנה מזוויעה, אחת היותר מפורסמות בכל הספרות של אמריקה הלטינית – סצנה שקפקא היה משתָבֵץ אילו קרא אותה – מעלה את זֶ'.אַ. למישור של קיום אותנטי, שבו תוכל "להיות מתוך אי־היותה" ולומר: "החיים הוֹוים־להם לי, ואני איני מבינה מה אני אומרת"....

6.
'שעת הכוכב', הספר האחרון שפרסמה ליספקטור בחייה (1977) זמן קצר לפני מותה מסרטן, נחשב בעיני רבים לרומאן הכי טוב שלה. אחרי הרבע הראשון שלו, אחרי "האִלתורים" המתפתלים של ההכנות המקדָמיות, הלבטים וכִוונון־הכלים של "המחבר" הגבר, שליספקטור המציאה כנציגהּ ברומאן, ייתקלו הקוראים בטקסט המענג והנגיש ביותר שכתבה ליספקטור מעודה: פורטרט רווי הומור גוגולי אך אמפתי, מרהיב בהבחנות המהממות שבו, של בחורה בת 19 "המכילה בתוכה את מותה", בעלת השם החשמונאי האירוני: מַכַּבֶּיָה. הצעירה הזאת, כתבנית כושלת במשרד, היא הגרסה הנשית המפורטת והאפקטיבית שבראה ליספקטור לעומת הכתבן מן "האדרת" של גוגול, אקאקי אקאקייביץ', שחי חיים שרישומם לא ניכר, אך זכה לבסוף להבהוב שהרנין לרגע את עליבותו. גם מכביה תאמר בסוף: "היום הוא היום הראשון של חיי: נולדתי". אבל עד לרגע זה היא הריק בהתגלמותו, בחורה לא מוכשרת לחיים, המתהלכת במין הווה מתמשך, נעדרת מעצמה, בהבעת התנצלות על שהיא תופסת מקום. היא לא מרגישה אומללות כי אינה יודעת מה היא, לא עולה בדעתה השטות לשאול: מי אני, ואינה תובעת כלום, ואפילו חושבת שהיא מאושרת; הדבר היחיד שהיא רוצה הוא לחיות. ועם זאת, הכתבנית שדומה שכלל אין לה דם, אלא אם יום אחד יישפך, הולכת והופכת בעיני "המחבר" למי שבגופה הכמוש "שוכנת רוח חיים עצומה", ולפתע מסתבר שביום קשה היא צובעת את שפתיה באדום חי, שיהיו כמו של מרילין מונרו, כי היתה רוצה להיות כוכבת קולנוע. וכשהיא נשלחת לקוראת־בקלפים, משתנים חייה באמצעות מלים. האשה הזאת מעניקה לה לראשונה גורל, פרוגרמה אישית, תשוקה. ואכן, כשמכביה יוצאת ממנה, נולד, בפרץ של חיות, האני שלה; נולדים לה חיים אמיתיים סובייקטיביים, שעת־כוכבת טרגית, פרדוקסלית. החיפוש האבוד אחרי האני – נושא אופייני לליספקטור – מוכפל בספר זה. "המחבר" שבראה הסופרת רק קלט ברחוב במבט חטוף בחורה אלמונית, שרגש של אובדן ניכר על פניה, ומכאן ואילך הוא מטיל עליה סיפור, המתגלה לו רק תוך כדי כתיבה, סיפור שהוא נאבק עמו ונשלט על־ידו. הוא, הלוּזֶר שמכישלון לכישלון הצטמצם, ובלי דמויות הוא מאבד את אישיותו, ישתנה לאחֵר תוך כדי הכתיבה. לחַבֵּר חיים לאשה זו עמדה "גברית", אבל כאן "המחבר" יכונן את עצמו בהזדהות עם אשה ובהיטמעות בה....

7.
הכרך הזה מכנס את הסיפורים שהפכו את קלאריס ליספקטור לסופרת החשובה ביותר של ברזיל ולאגדה תרבותית. מופיעים כאן כל 85 הסיפורים שכתבה בחייה. חלקם רואה אור לראשונה בתרגום לעברית, וגם תרגומי הסיפורים האחרים רועננו. הסיפורים הקצרים הם בעינינו פסגת כתיבתה של הסופרת הברזילאית־יהודייה, שנולדה באוקראינה בדצמבר 1920 כחיה פנחסובה ליספקטור. פריצתה כסופרת צעירה כונתה בברזיל ”הוריקן קלאריס”, וכתיבתה וספריה אופיינו לאורך השנים כ”נס ספרותי”, ”אירוע מכונן בספרות הברזילאית”, ”קובץ הסיפורים הטוב ביותר שראה אור אי־פעם בארץ הזאת”. במשך השנים הציבו אותה המבקרים במדרגה אחת עם נבוקוב, עם קאפקא, והשוו אותה לג’ויס ולווירג’יניה וולף, אך למעשה קשה להעלות על הדעת סופר דומה לה באמת. אנו פוגשים את הדמויות המרכזיות של ליספקטור כשהן מצויות ביציבות רגועה של שגרה שטוחה ומונוטונית, אשר ממנה הן נשלפות לאיזו חוויה פנימית עזה, ולרוב מפחידה, של נגיעה בקרקעית, של היחשפות למעמקים המהותיים של עצמן. הטריגר לתהליך הוא מאורע של־מה־בכך, לכאורה שולי ולא־רלוונטי, אשר ילך ויתגלה במפתיע כהרה־משמעות. רגעי ההתגלות העומדים במרכז הסיפורים נבזקים בהבחנות ובדימויים הפותחים חלל תהודה מצמרר ביופיו. ליספקטור נאבקת בגבולות השפה והמושגים. היא מעצבת מצבים רגשיים ממשיים מאוד, שאין להם שם פשוט, ורק פרדוקסים מרהיבים יוכלו לתאר אותם, כגון: ”אהבה היא כשאין לך. האהבה היא גם ההתפכחות ממה שחשבת שהוא אהבה”....

8.
קשרי משפחה (1960) מאת קלאריס ליספקטור התקבל בברזיל כ"קובץ הסיפורים הטוב ביותר שראה אור אי־פעם בארץ זו". כשהופיעה בספריה החדשה המהדורה הראשונה שלו בעברית, הגיבו הביקורות בעוצמה יוצאת־דופן. מדגם קטן ומייצג: "ליספקטור היא קוסמת... היא מהפנטת את הקוראים"; "היא מצטרפת לרשימה הלא־ארוכה של גדולי המספרים בכל הזמנים"; "יש בסיפורים משהו מדהים... ליספקטור, אחותנו היהודייה, היא סופרת גדולה"; "יש בספר סיפורים מטלטלים שהם לא פחות מגאוניים". הסופרת הברזילאית־יהודייה, שזו שנת ה־100 להולדתה (היא נולדה באוקראינה בדצמבר 1920 ונקראה חיה פינחסובנה ליספקטור), כתבה את 13 הסיפורים שבקובץ זה בין 1943 ל־1955. רובם ככולם עוקבים אחר תודעותיהן של דמויות המנסות להשליט בחייהן שלווה ולהיאחז, לעתים בכפייתיות, בשגרה של המסגרת המשפחתית. אבל לפתע צצים מולן, לרוב באקראי, מאורע או אובייקט של־מה־בכך, לא רלוונטיים להן לכאורה, אשר יֵלכו ויתגלו כחדורי משמעות ויחוללו את ההתרחשות. אשה נוסעת בחשמלית ורואה עיוור עומד בתחנה ולועס מסטיק; מורה למתמטיקה מוצא בפינת רחוב כלב מת; אשה חוזרת מן השוק עם זר ורדי־פרא מושלמים־להפחיד, שהמוכר התעקש שתקנה, ומתלבטת ארוכות אם להקדים ולשלוח אותם לחברתה, שאליה מוזמנים היא ובעלה לארוחת־ערב; אשה שאהבתה נכזבה משוטטת בגן־החיות ומגיעה אל הכלוב של התאו; בני משפחה עדים למרדפו של האב אחרי תרנגולת כדי ללכוד אותה ולשחוט אותה, ולאחר שנתפסה היא מטילה לפתע ביצה ומתיישבת עליה; בני משפחה ענפה חוגגים יום־הולדת 89 לאֵם המשפחה, זקנה סנילית בעיניהם, והכלה הצעירה ביותר שלה מתבוננת ממושכות באגרוף האילם והקודר של הזקנה, המונח קפוץ בחוזקה על השולחן; אדם במסעדה עוקב במבטו אחר סועד בודד, איש סמכותי בעל גוף, שידיו מביעות און, והנה הוא רואה בעיניו דמעה. ועוד....

9.
במהלך שש שנים (1973-1967) כתבה קלאריס ליספקטור טור שבועי שהתפרסם מדי שבת בעיתון רב התפוצה ״ז׳וֹרנָל דוֹ בּרָזִיל״ .(Jornal do Brasil) אלברטו דִינַס (Dines), עורכו של העיתון, שנמנה עם מעריציה, פרסם את רשימותיה כמעט כפי שהגיעו לשולחנו. הן נכתבו בסגנון ישיר ואישי, שהיה שונה בתכלית מהסגנון שאליו הורגלו בספריה. לדבריה, ״לכתוב לעיתון זה לא עד כדי כך בלתי אפשרי. זה קליל, זה חייב להיות קליל, ואפילו שטחי. לקורא עיתונים אין לא חשק ולא זמן להעמיק״. (2.5.1970). ברשימותיה סיפרה ליספקטור על עצמה, על משפחתה, על שגרת יומה, על משמעות הטבע ובעלי החיים שבחייה, על סוגיות מטפיזיות ופילוסופיות, ועל המוות. היא נהנתה לתעתע בקוראיה, לא אחת במחיר של עמימות, שאלות בלא מענה, וסתירות שבאמצעותן שאפה לחשוף את האני האפל, המקנן בתוך כל אחד מאיתנו: “רק מתוך עונג לשמו, פשוט כדי להתנסות, אני מהלכת על הגבול הדק…״ (26.4.1969). ניתן לומר שליספקטור פרצה את הדרך והעלתה ״פוסטים״ לעיתון – כפי שמקובל לעשות היום ברשתות החברתיות. / דלית להב-דורסט...

10.
קלאריס ליספקטור האחת־והיחידה פרסמה את הספר הזה ב־1974, מעט לפני 'דרך הייסורים של הגוף', ושלוש־וחצי שנים לפני מותה. הסופרת הכי יוצאת־דופן ומקורית במחצית השנייה של המאה העשרים, מדהימה אותנו גם כאן במשפטים, דימויים והבחנות, אשר כמותם לא נכתבו מעולם קודם לכן. שני הסיפורים הפותחים את הקובץ מזכירים לנו את קלאריס של מיטב סיפורי 'קשרי משפחה'. בראשון קובעת אשה בת 70 להיפגש עם ידידים ליד אצטדיון, והיא גוררת את רגליה ותועה במסדרונותיו ואינה מצליחה למצוא דלת יציאה. בשני יושבות זו מול זו ברכבת שתי נשים לכאורה־מנוגדות, שחייהן התהפכו. האחת, זקנה הנוסעת ממגוריה אצל בִּתָּה אל הבן שלה, להישאר אצלו עד סוף חייה; האחרת, צעירה שבורת־לב הנעלמת לתמיד לאהוב לבה כדי "להתחיל מחדש את חייה בכל רגע, כמו הבועות במים המינרליים". אבל החל מן הטקסט השלישי, "סקירה יבשה של סוסים", שהם "חירות בלתי־מרוסנת", פורץ הסוס שיש במספרת, "צורתו מדברת": "אני אומרת מיד מה שיש לי לומר, ובלי סִפרות". בדרך כתיבה פרובוקטיבית במפגיע, המתגרה ברהיטות הספרותית המוקפדת, עולים בספר אובייקטים, מקומות, תופעות ומצבים כאילו־יומיומיים, המדרבנים את הפראות החופשית המרהיבה של ליספקטור. המבט המיקרוסקופי בהם עתיר פרדוקסים קיומיים, המקרינים הזרה על העולם ועל מצבה של המספרת. למשל: קופיף זעיר כמו עכברוש מענג את הנוסעים באוטובוס; אשה אדוקה נרדמת בתפילה ונוטשת את קדושיה; אשה לא מובנת לעצמה עומדת בשש בבוקר מול עולם לא־מוכר, הים, נכנסת ומתקדמת, טובלת את ראשה, גומעת ושבה ושותה מי ים מכפות ידיה, המים נחבטים בה כמו אל דופנות ספינה, היא חוזרת לחוף, יודעת ששערותיה הנוטפות הן של טבוע. הסיפורים האלה, על נשים שהולכות ומגלות את עצמן מול דבר־של־מה־בכך, שבים ומשרים אי־נוחות מהפנטת, אימה סתומה, והתפעמות מול פלאים לשוניים. ...

11.
הספר האחרון שפרסמה קלאריס ליספקטור בחייה זמן קצר לפני מותה מסרטן, 'שעת הכוכב' (1977), נחשב בעיני רבים לרומאן הכי טוב שלה. אחרי ההכנות המקדָמיות, הלבטים וכוונון־הכלים של "המחבר" הגבר, שליספקטור המציאה כנציגהּ ברומאן, ייתקלו הקוראים בטקסט המענג והנגיש ביותר שכתבה ליספקטור מעודה: פורטרט רווי הומור, מרהיב בהבחנות המהממות שבו, של בחורה בת 19 "המכילה בתוכה את מותה", בעלת השם החשמונאי האירוני: מַכַּבֶּיָה.   הצעירה הזאת, כתבנית כושלת במשרד, היא הגרסה הנשית המפורטת והאפקטיבית שבראה ליספקטור לעומת הכתבן מן "האדרת" של גוגול, אקאקי אקאקייביץ', שחי חיים שרישומם לא ניכר, אך זכה לבסוף להבהוב שהרנין לרגע את עליבותו. גם מכביה תאמר בסוף: "היום הוא היום הראשון של חיי: נולדתי". אבל עד לרגע זה היא הריק בהתגלמותו, בחורה לא מוכשרת לחיים, המתהלכת במין הווה מתמשך, נעדרת מעצמה, בהבעת התנצלות על שהיא תופסת מקום. הדבר היחיד שהיא רוצה הוא לחיות.   ועם זאת, היא הולכת והופכת בעיני "המחבר" למי שבגופה הכמוש "שוכנת רוח חיים עצומה", ולפתע מסתבר שביום קשה היא צובעת את שפתיה באדום חי, שיהיו כמו של מרילין מונרו, כי היתה רוצה להיות כוכבת קולנוע. וכשהיא נשלחת לקוראת־בקלפים, משתנים חייה. האשה הזאת מעניקה לה לראשונה גורל, פרוגרמה אישית, תשוקה. נולדים לה חיים אמיתיים, שעת־כוכבת טרגית, פרדוקסלית.   'שעת הכוכב' ראה אור לראשונה בעברית ב־1999 בקובץ 'קשרי משפחה / שעת הכוכב', שאזל. מהדורתו החדשה, בפונט נוח לקריאה ובתרגום מרוענן קלות, רואה אור בשנת ה־100 להולדתה של ליספקטור....


אוסף של כל שמונים וחמישה הסיפורים הקצרים של סופרת ברזילאית מוכשרת ובעלת יכולת התבוננות פנימית עמוקה. הבעיה שלי היתה שקראתי כמות גדולה מה... המשך לקרוא
12 אהבו · אהבתי · הגב
מה אנו רואים בהתבוננות בציור אבסטרקטי? האם זה בליל של משיכות מכחול שצוייר לפי מצב רוחו של הצייר? האם היצירה מביעה רגש? עוצמה? יופי כללי? אול... המשך לקרוא
14 אהבו · אהבתי · הגב
ובכן, למרות שאני בדרך כלל מרחיב על ספרים פה כל מה שאני יכול לומר כאן: יס קוויןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן ה... המשך לקרוא
9 אהבו · אהבתי · הגב
יש מלא אמנים ולהקות שאלבום הבכורה שלהם הוא לא המאסטרפיס הגדול, אבל מראה יפהיפה איזו הבטחה יש פה וכשיבשיל התוצר - וואי וואי. "קרוב ללב הפרא... המשך לקרוא
20 אהבו · אהבתי · הגב
הספר מורכב משני חלקים, הראשון מצויין ונקראה קשרי משפחה, זו אסופה של 13 סיפורים קצרים, כולם מעניינים ויחודיים. החלק השני כולל סיפור אחד בשם ש... המשך לקרוא
11 אהבו · אהבתי · הגב
ספר מיוחד. כתיבה מיוחדת. כתוב לכאורה מאוד פשוט ומובן, אך יש הרבה כפל משמעויות ופתיחת דלתות לכניסה לרבדים עמוקים של הנפש. זהו קובץ של 13 סי... המשך לקרוא
12 אהבו · אהבתי · הגב

עוד ...




©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ