****




מצד אחד, הספר הזה תפס אותי מספיק כדי להתחיל אותו (גם אם בפעם השנייה) ולסיים אותו ביומיים. בימים העקרים האלה, בניגוד לזמנים בהם הייתי שותה ספרים לעשרותיהם, זה הישג לא מבוטל. יש בו מתח מתקבל על הדעת, הוא כתוב לא רע, יש בו תיחכום מסויים, מדי פעם אפילו שורה לירית נחמדה, והדמויות אמינות בחלקן אבל קרירות ומעצבנות כהרגלן במותחנים סקנדינביים. בשורה התחתונה, אני מניח שלעת הזאת, גם אם ספר מתח

קניתי את "שלוש שניות" מאת <mark>אנדרס רוסלנד</mark> וביורג הלסטרום בשבוע הספר של 2012, כהכנה לשירות מילואים ארוך ברמת הגולן בואך לבנון. זו היתה טעות. אם חשבתי שהספר יסייע לי להעביר שעות ארוכות של שיממון ושעמום בעמדה, הרי שטעיתי ובגדול! קראתי את הספר בשעתיים. לא הצלחתי להניח אותו מן היד לדקה. העלילה המותחת אודות חייו הכפולים של פייט הופמן, בעל חברת אבטחה, בעל עבר מסתורי, נשוי ואב לשניים, הפועל כסוכן בעבור משטרת

הסופרלטיבים על כריכת הספר כללו את המלים "אחד המותחנים המושלמים ביותר שקראתי בחיי". האקדמיה של שבדיה העניקה לו את פרס ה"מותחן הטוב ביותר של השנה". היות ומשבדיה ושכנותיה יצאו לאחרונה לא מעט מותחנים משובחים, הרשיתי לעצמי להתרשם מהעובדה הזו, ורכשתי את הספר במיטב כספי. כעת, לאחר שסיימתי אותו, אני רוצה להעניק לו פרס נוסף, קצת פחות מרשים אך לעניות דעתי הרבה יותר מוצדק: 'ספר המתח הכי פחות מותח שקראתי' א

#
כשקניתי אותו לא שמתי לב לשני דברים בעלי משמעות. הראשון הוא שהספר הזה הוא חלק שני של סיפור "מבוסס על סיפור אמיתי". לא קראתי את חלקו הראשון אז אין לי מושג האם הוא משמעותי להתחברות לסיפור. הסיפור בסך הכל פשוט ואין קושי לחבר את הפרטים החסרים.
לא שמתי לב גם לעובדה ששניים מוגדרים כמחבריו. פרט לספרות עיונית-מדעית, קשה לי להבין איך שני אנשים יכולים לכתוב ספר אחד. כל אחד כותב פרק? כל אחד מתמקד בנושא?

אכתוב בקיצור, כי עבודות הפסח גוזלות את כל זמני הפנוי. לא, אל תרחמו עלי, כבר הבהרתי למי שרוצה לשמוע וגם למי שלא, שאם כל השנה אני חובבת ניקיון בלתי נלאית, אבל שמחה כשמישהו אחר מקרצף במקומי, אז לפני פסח (בערך חודשיים לפני), אני נעשית עקרת בית קטנה ועמלנית, שאוהבת את עבודות הניקיון, משל היו איזו חוויה אינטלקטואלית. דווקא סופרת (חילונית) הסבירה לי שעבודות ניקיון עורכות ניקיון בנפש וזו הסיבה שמתפשטת בלב

אני לא אוהבת לקרוא על אנשי העולם התחתון - אפילו אם קוראים להם "משפחה" או "מאפיה". מהרגע שהפשע מתבצע על ידי אירגון זה פשוט משעמם אותי. לכן לקח לי זמן להיכנס לספר הזה המתחיל בתאור מדוקדק ודוחה של פעילות של אירגון פשע העוסק בהפצת סמים (אני מניחה שהתאור האמין הוא פרי עטו של ביורג הלסטרום, החצי-העבריין-לשעבר של צמד הכותבים של הספר הזה). מכל מקום אחרי ההתחלה החורקת הספר הפך מותח ביותר, ולא עצרתי עד הסיו

'תא 21' של הדואו השוודי היה ספר מאחר - ספר שגורם לך לאחר לאן שאתה צריך להגיע כי אתה לא יכול להפסיק לקרוא אותו - בהנחה שאתה לא קורא בהליכה, בנהיגה או בשינה.
בשיכול אותיות אנגרמטי, הספר הזה הוא ספר חַרָאם.
חַרָאם על הדיו. חַרָאם על הדפים. חַרָאם על העטיפה. חַרָאם על הבלאי של מכונות הדפוס. חַרָאם על הקיטור שהפעיל את מכונות הדפוס. חַרָאם זה סוג של חֲבָל, והספר הזה הוא חַרָאם אחד גדול.
חַרָאם על הז

כשקראתי את "שלוש שניות" התפעלתי מהתיאורים האמינים, מטוויית הסיפור ומהפיתרון שנראה לי יצירתי ונכון. "תא 21" אמנם לא זכה לביקורת - אך היה מותח ודורג כמו קודמו ב 4 כוכבים. זו הסיבה שהיתה לי ציפיה מזוג הכותבים הזה, ציפיה, שבמקרה הזה, נכזבה לגמרי. הסיפור כה מופרך שלא איפשר לי לקבל אותו גם לא חלקית. את הפיתרון אפילו אני - שאינני אפרתי - יכולתי להבין די מהתחלת הסיפור. כלומר כשהתחיל כבר סיפור, מה שקרה אח

שתי נשים צעירות, אפילו נערות, נופלות לתוך מלכודת של הבטחה לעתיד טוב במדינת הרווחה שבדיה.
הן לא יודעות שהמסע לעבר התקווה יוביל אותן למקום ולמצב הכי גרוע בחייהן הקצרים.
לידיה ואלנה הופכות לשפחות מין בתוך דירה סגורה הרוויה באלימות קשה ופוגענית.
התקווה נמוגה, עד שמקרה קיצון מוציא אותן מאותו מקום ומשם הסיפור רק מסתבך...

הרבה דמויות מעורבות בספר ברמה שבקושי הצלחתי לעקוב אחרי השמות הרבים, וכל פעם ח