במרכז הסיפור "ארמון הקרח", המתרחש בכפר נורבגי, נמצאת נערה בת אחת־עשרה בשם סיס, אשר <mark>טאריי</mark> וֶסוֹס מיטיב לתאר את דרך מחשבתה ואת מכלול תחושותיה בנוגע למעמדות החברתיים בכיתה, את הפחד המתעורר בה בחושך, את רגשות האשמה שלה ואף את הקשר המתהווה בינה לבין בת כיתתה, אוּן. התיאורים הפסיכולוגיים האלה הם אחד ההיבטים המרשימים בכתיבתו של וסוס. מעניין שספר מ-1963 רומז על התפתחות אהבה חד-מינית בוסרית, אשר מתוארת בצו

בשכונה בה גדלתי היה בחור בשם עמרי. כולם הכירו את “עומריקי”, כי הוא לא היה כמו כולם. כלומר, היה כמו כולם; הולך לבית הספר, מתפלל כל יום בבית הכנסת, הולך למכולת השכונתית, אבל היה בדרכו שלו. היו לו מחשבות משלו. עמרי היה על הרצף. אינני יודעת את המונח הנכון לו וזה אינו מענייני, אבל לא ניתן להכחישו. זה נשפך ממנו, בדיבור, במבנה הפנים, בהתנהגות.
דרכינו הצטלבו לעתים תכופות כי שנינו אנשים של ספריה, אם כי מי

אני לא בטוחה מה סיימתי לקרוא עכשיו. אמנם יש לו צורה מלבנית, דפים מצהיבים ומודפסים ובאופן כללי, זה אמור להיות ספר. אבל לא כך אני מרגישה כרגע- למען האמת אני אפופה תחושת חלום, ערפל, כישוף של קרח ושלג ועכשיו אני חייבת לשבת ולכתוב על כל זה, כדי להמליץ על היצירה הבלתי רגילה הזאת ולנסות להעביר אותה הלאה, כמיטב יכולתי. אני לא חושבת כי באמת קראתי אותו. יותר מדוייק לומר כי נכנסתי לתוך קפאון משתק עצמות, לב ו

הסופר הנורווגי הנפלא <mark>טאריי וסוס</mark> לקח על עצמו משימה לא פשוטה והיא להיכנס לראשו של מתיס, בחור ״רפה שכל״ בלשונו של הסופר, המכונה ״גולם״ בפיהם של תושבי המקום, עיירה פסטורלית על גדות אגם בנורווגיה.
מתיס ואחותו הגדולה הגה, מתגוררים לבדם לאחר מות הוריהם ומתפרנסים בדחק מעבודות סריגה של האחות הגה.
החלק הראשון בספר מתאר את שגרת חייהם של האחים על רקע הנוף הפסטורלי ומכניס את הקורא לנבכי נפשו הרגישה, המעונה ו

איזו יצירה קטנה ומושלמת רקח כאן הסופר הנורבגי <mark>טאריי וסוס</mark>. כשקראתי את הביקורת המשובחת של הקיסרית הילדותית שלנו על הספר הייתה לי תחושה שניתקלתי בו אי אז בעבר הרחוק ואכן כשקראתי אותו היה לי דז'ה וו קל אך עדיין הייתי המומה מהאיכויות של הספרון הצנוע הזה בעל הכריכה הצהובה והמיושנת של עם עובד משנות ה-70' האבודות.

כשקראתי קצת על הסופר נוכחתי לדעת כי הוא גם משורר ואכן לספר עוצמות פואטיות אדירות. מצד אחד

הציפורים <mark>טאריי וסוס</mark>
ספר זה מספר את סיפורו של מתיס גבר רפה שכל הגר יחד עם אחותו בכפר נורווגי.
מתיס מתמודד עם קשיים רבים וקשה לו להתנהל בעולם 'המבוגרים החכמים' כפי שהם נראים לו.
אחותו הגה סורגת סורגת סוודרים כדי שיהיה לה ולמתיס כסף לאוכל וחשמל.
הסופר <mark>טאריי וסוס</mark> כתב ספר יפיפה על בחור מוגבל שלמרות כל הבעיות והמגבלות שלו עדיין מוצא דברים שבהם הוא יכול לאחוז ולהישען עליהם.
הספר כתוב בקצב איטי ויש

הפחד להישאר לבד, בודד, הנזקקות שלנו בני אדם בחברה, בהיזון חוזר, הפחד שנישאר בלי בית או אוכל או משרה. הרצון לפעמים באישור מהסביבה במיוחד אם אתה "בעל צרכים מיוחדים" או כפי שכונה גיבור הספר בפני אנשי הכפר בעלילה שלא בצדק לטעמי "גולם" כי זה שמישהו איטי לא אומר שהוא לא מרגיש צחוקים מאחורי גבו.
נכון לפעמים זה נשמע פאתטי. אנחנו יצורים חברתיים שזקוקים ליחסי חיברות כי ככה זה, ליחסים מפרים כי קירות יש בל

זה הספר השני של <mark>טאריי וסוס</mark> שאני קורא, הראשון היה הציפורים המצויין.
לפני שהתחלתי לקרוא את הספר קראתי עליו ביקורות מאוד טובות
בספר מסופר סיפורן של שתי ילדות סיס ואון. לכל ילדה יש אופי שונה. סיס ילדה מקובלת בין חבריה, ואון ילדה חדשה שהגיעה לכפר והיא ביישנית ומסוגרת.
בין השתיים נוצר קשר מוזר, סימביוטי ומותח. כל ילדה מייצגת משהו מאופיים של ילדות. ילדה אחת מסתירה משהו, ילדה אחרת נמשכת אחר הסוד של חבר

טבע כמצב נפשי

מצד אחד, יש בנו כמיהה למה שהטבע מיצג, אך מצד שני אנו חווים כוחות המלבישים את הנוף בשמלת בטון ומלט, משנים אותו ללא הרף, כמו הבתים הגבוהים, העולים וצומחים וחותכים את קו הרקיע, ולכן שאשתי ואני קמים בבוקר ללכת ונתקלים בשועל מבוהל החולף בלילה בפארק, או בקיפוד הפוסע לאט על המדרכה כמי שאבד את דרכו, אנחנו מתמלאים בחמלה וכמיהה לשרידיו האחרונים של הטבע שעדיין מתעקשים להמשיך ולפקוד את המקומו