סיימתי את "ברוקלין" של יעל בארי בערב אחד, ומאז אני חושב על כמה קל ללכת לאיבוד בתוך חיים שאתה בעצמך בחרת. הספר הזה זרק אותי בבת אחת לתוך החורף הניו-יורקי הכי בודד שיש. לא הבדידות הרומנטית הזו מסרטים הוליוודיים, אלא הבדידות המצמיתה, היומיומית, שחונקת אותך לאט בדירה קטנה מעבר לים כשהבנזוג שלך נמצא בכלל בישראל. מה שיפה פה זה שבארי לא צריכה דרמות ענק או פיצוצים. היא לוקחת שגרה פשוטה של לימודים, קור מקפיא וטיולים ברחוב, ומזקקת מהם תחושה חריפה של זרות. הניסיון הזה "להרגיש אמריקאית" אבל לחשוב ולכתוב בעברית, מייצר מתח פנימי מטורף שפשוט מהפנט לקרוא. זה לא ספר טיסה קליל. הוא אינטליגנטי, הוא חותך בבשר החי, ויש בו משהו קצת מטריד ומאיים שמרחף מעל כל עמוד, למרות שלא קורה שום אסון גלוי. אם אתם אוהבים נובלות קצרות, מדויקות פסיכולוגית, שמשאירות אתכם עם חומר למחשבה – רוצו לקרוא. קול ביכורים פשוט מעולה.

אחרי שסיימתי לקרוא, הבנתי שהספר הזה הוא לא רק ספרות, הוא קליניקה פסיכולוגית מבריקה ואכזרית של הגבר הישראלי הבורח מעצמו. עזבו עלילה, הנה מה שקורה שם באמת מבחינה נפשית:🔹 הגוף כזירת חרדה (היפוכונדריה כמסך עשן): הגיבורים עסוקים באובססיביות במצב הבריאותי ובכדורים שלהם. למה? כי קל יותר לפחד מהתקף לב מאשר להתמודד עם האימה האמתית: ריקנות קיומית וכישלון יצירתי. המחלה המדומה היא מנגנון הגנה שנותן להם תירוץ לא לפעול בעולם.🔹 האגו הפצוע והרעב להכרה: הכותרת המרירה אומרת הכול. הגיבורים תופסים את עצמם כגאונים, ומולם עומד עולם מנוכר שמעדיף ארוחת בוקר יקרה בבית קפה על פני שירה עברית. במקום לבדוק את עצמם, הם מסתגרים בבדידות מזהרת של "לא מובנים". קומפולסיית הבריחה: הנדודים בספר הם לא טיול, הם בריחה כפייתית מטראומות וחרדת נטישה. הם מנסים לברוח מהמחנק התל-אביבי למקומות "פראיים" כדי להיוולד מחדש, אבל המבנה הנפשי שלהם מקובע. הם משחזרים את אותו הרס עצמי בכל מקום, וחוזרים חפויי ראש.
שורה התחתונה: אצל צימר, השירה היא לא כלי לריפוי – היא עוד מנגנון הגנה מתוחכם שנועד להגן על אגו שברירי מפני מפגש אמתי עם המציאות.
מומלץ בחום למי שמחפש כתיבה חשופה בלי פילטרים.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

סיימתי לקרוא אותו עכשיו, והלב שלי עדיין דופק חזק.
זה לא ספר רגיל. זה איחוד של שני יומנים אישיים, חשופים ברמות שכמעט קשה לשאת. החלק הראשון ("מחברת פרידה") מפרק לגורמים שברון לב ופרידה זוגית, לא כרומנטיקה עצובה אלא כאירוע פיזי ואלים שמפרק את הנפש. החלק השני ("דגים") נכתב שנים אחר כך, ומתעד התמודדות עם סרטן קשה במציאות ישראלית מדממת. מיטל זהר כותבת בלי שום פילטרים. אין פה סנטימנטליות, אין נחמות זולות, ואין ניסיון לייפות את הכאב או את החולי. הכתיבה שלה רזה, מדויקת וישירה כמו סכין מנתחים. היא מביטה לקטסטרופה הפרטית והציבורית ישר בעיניים, וזועקת מתוך הדפים משפט אחד שמסרב להרפות: "אני רוצה לחיות". יצאתי מהקריאה הזו מטולטל, פצוע, אבל גם מלא הערכה לעוצמה שיש במילים. ספר חובה לכל מי שמחפש ספרות אמיצה, חסרת פשרות, שנוגעת בעצב החשוף של הקיום.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לקח לי כמה ימים לאסוף את המילים בשביל לכתוב את הפוסט הזה... 💔📖יש ספרים שאתה מסיים לקרוא, סוגר את הכריכה, וממשיך הלאה בחיים. ואז יש את "דיה הניג" של אילנה ברנשטיין. הספר הזה פשוט פירק אותי, ואני עדיין מנסה לעכל את מה שקראתי. הגעתי אליו בלי ציפיות מוגדרות, ומצאתי את עצמי בתוך רכבת הרים פסיכולוגית קשוחה ומטלטלת. הספר מציג מבנה מטורף של מונולוגים וראיונות אחרי מקרה רצח במשפחה, וזה מרגיש כאילו אתה מציץ לתוך הסיוט הכי גדול של אנשים נורמטיביים לחלוטין. מה שתפס אותי חזק זו הדרך שבה ברנשטיין מתארת אלימות רגשית. בלי צעקות, בלי סימנים כחולים – רק כוחניות שקטה, מילים חדות ושתיקות שפשוט מחריבות נפש של אדם מבפנים. הכתיבה שלה היא כמו בוקס ישיר בבטן, בלי פילטרים ובלי הנחות לקורא. זה היה קריאה אינטנסיבית, לפעמים כואבת פיזית, אבל לא יכולתי להניח את הספר מהיד. הוא הולך איתי כבר כמה ימים ברצף ולא יוצא לי מהראש. בעיניי, זו יצירת מופת ישראלית מטורפת, גם אם היא רחוקה מלהיות קלה לעיכול.

סיימתי לקרוא את הספר החדש של מיכל בן נפתלי, והוא לא מרפה ממני. הספר מורכב משתי נובלות יפהפיות ומשלימות, שכל אחת מהן תוקפת מכיוון אחר את המושגים הכי בסיסיים של החיים שלנו: הורות, היעדר, ומשפחה.
בנובלה הראשונה, "הסטודנט", אנחנו פוגשים זוג מרצים מבוגרים לפילוסופיה שבחרו לא להביא ילדים. השקט שלהם מופר כשהם "מאמצים" רוחנית סטודנט צעיר, אבל ההיעלמות הפתאומית שלו מותירה אותם עם שאלות קשות על הבחירה שלהם ועל האשמה שמגיעה אחריה. הכתיבה כאן פילוסופית, מאופקת ודוקרת.
בנובלה השנייה, "חדר עבודה", הכיוון מתהפך. הפעם מדובר בממואר אישי ואינטימי של ילדה שגדלה ממש בתוך חדר העבודה העמוס של אביה, מוקפת באנציקלופדיות ובשתיקה המורכבת של אמה. זהו ניתוח מרתק של המשפחתיות הבורגנית, ושל הניסיון של אישה למצוא את הקול שלה בתוך עולם גברי ואינטלקטואלי. בן נפתלי כותבת בסגנון המינימליסטי והמדויק שמאפיין אותה (מי שקרא את "המורה" יזהה מיד). זה לא ספר טיסה, אלא ספר שדורש קריאה איטית, כזו שמשאירה חומר למחשבה הרבה אחרי שהדף האחרון נסגר.
מומלץ בחום למי שמחפש ספרות עברית במיטבה, שלא מפחדת לגעת במקומות הכי חשופים של הנפש.
הספר יצא בהקשרים, ידיעות אחרונות, יצירה עברית. בסדרת 'חוג קריאה'.
עורך אחראי: גיא בן נון
עורכי הסדרה: יגאל שוורץ ולי ממן.
עורכת הספר: לי ממן.

בין השניה לשלישית הוא ספרה העשירי של גיא עד. הספר מציג מגוון דמויות שמתקשות להיות שייכות או להיות חלק מקבוצה.
במרכז הספר עומדת אישה יפה ובתה החכמה, ולצדן אהוב בעל מום.
נוסף להם יש כלב, וילד יחדיו הם כמעין 'משפחה', ייחודית ושולית הרוצה לחיות בשלום הרחק מהמרכז המלחיץ.
הנובלה הזו היא מופת של כתיבה ישראלית. היא דוחסת לתוכה את כל המרכיבים של החברה הישראלית: זוגיות, יחסי אב, אם בנים, בנות. חיכוכים במשפחה, חיכוכים בישוב וחיכוכים במדינה. גיא עד בנתה פה עולם פנימי מצד אחד, בו הדמויות נעות לפי קצב פנימי, ואינן נענות לציפיות החברה. אך מצד שני כאשר הילד שכבר הפך גבר נועד להתגייס, האב והאם שולחים אותו להגן על המדינה.
הספר הוא בעל 193 עמודים.
זה ללא ספק אחד הספרים המיוחדים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון. המתח הפנימי של הדמויות עבר אלי, והעביר לי היטב את קשייהן ולבטיהן, של הדמויות הן הגבריות והן הנשיות.
קראתי את הספר בכמה שעות זהו ספר קיצי שמתאים לקיץ הישראלי, אך עדיין מספק בריחה מהמציאות הישראלית הקשה.
הספר יצא בהוצאת 'יצירה עברית' במסגרת 'חוג קריאה' בעריכתם של פרופ' יגאל שוורץ ודקלה קידר. הספר יצא ב'מכון הקשרים' בשיתוף 'ידיעות ספרים.'
ספר חדש יצא במאי 2026.
עורך אחראי: גיא בן נון
עורכי הסדרה: לי ממן ויגאל שוורץ
עורכת הספר: שלומית הרלינג
לסיכום. גיא עד היא סופרת ישראלית מוכשרת שכותבת פרוזה דחוסה, מצומצמת ומדויקת. המרחק בין המילים למשפטים ולפסקאות יוצרים אצל הקורא, חוויה משמעותית ומיוחדת, וללא ספק הספר הזה עוד ילווה אותי ימים רבים.

השבוע סיימתי לקרוא את 'אובססיה' של ליאת פלדמן, ספר שפשוט לא נתן לי להניח אותו מהיד וקראתי אותו בנשימה אחת ביום אחד.
הספר כתוב בצורה ייחודית – כדו"ח מעקב יבש לכאורה,
אבל כזה שמלא ברגש מתפרץ ואובססיבי. הוא עוקב אחרי אישה שלא מצליחה להשלים עם סיום הקשר שלה, ומתחילה 'לבלוש' אחרי האקסית שלה ברחובות תל אביב.
מה שכל כך חזק בספר הזה הוא הגבול הדק שפלדמן משרטטת בין שברון לב לגיטימי לבין אובדן שפיות. מצד אחד, קל לשפוט את הגיבורה על המעשים הקיצוניים שלה, אבל מצד שני, מי מאיתנו לא הרגיש פעם את הצורך הבלתי נשלט הזה לדעת 'מה הצד השני עושה עכשיו?'.
הכתיבה של פלדמן ישירה, חשופה ולפעמים כואבת מאוד. זה לא ספר מתח רגיל, אלא מסע פסיכולוגי לתוך הנפש של מישהי שפשוט מסרבת להגיד 'זה נגמר'.
לסיכום: ספר מטלטל, קצבי וחשוף. מומלץ לכל מי שאוהב ספרות שחופרת עמוק בתוך מערכות יחסים ולא מפחדת להראות את הצדדים הפחות יפים שלנו."

כולנו מכירים את התחושה הזו של פחד לאבד משהו טוב שקרה לנו. ב"הזדמנות לפני אחרונה", דרור משעני לוקח את הפחד הזה לקצה הכי אפל שלו.
אלי, הגיבור, הוא לא רוצח ולא נבל. הוא בסך הכל אדם שבור שרוצה לאהוב שוב. אבל כשהוא פוגש את ליה, הוא עושה טעות אחת קטנה – שתיקה אחת במקום הלא נכון – שהופכת לכדור שלג של שקרים.
מה ששבר אותי בספר זה לא ה"מתח" הבלשי, אלא הבדידות. אלי נמצא ליד ליה, מחבק אותה ומנחם אותה, כשבפנים הוא נושא סוד שמרעיל את הכל. משעני מצליח להפוך אירוע יומיומי כמו מציאת כלב מת למחנק בגרון. הוא מראה לנו איך ברגע אחד של חולשה, אנחנו יכולים להפוך לאנשים שאנחנו הכי מפחדים להיות – אלו שבוגדים באמון של מי שחשוב להם.
זהו ספר על אשמה שאין לה לאן ללכת. הוא שואל שאלות קשות: האם אנחנו באמת מכירים את מי שישן לצידנו? והאם "כוונה טובה" יכולה לכפר על שקר כל כך עמוק?
סיימתי את הספר עם תחושה חזקה שגם אם האהבה מקבלת הזדמנות נוספת, הצלקת של חוסר האמון תמיד תישאר שם. ספר חכם, כואב ובעיקר אנושי מאוד.

בספר "אמא מתה", איציק יושע מנפץ את אחד הטאבוים הגדולים בחברה הישראלית – חובת הסליחה והגעגוע להורים. דרך סיפורם של שלושה אחים הנפגשים להלוויית אמם, יושע פורש יריעה חשופה ומטלטלת של ילדות בצל התעללות פיזית ונפשית קשה. הכתיבה שלו אינה מנסה להתייפות או למצוא חן; היא ישירה, דחוסה ורוויה בכעס מוצדק שנותר בוער גם עשורים לאחר מכן.
מה שהופך את הספר למרתק במיוחד הוא הדינמיקה בין האחים, שכל אחד מהם נושא את צלקות העבר בצורה אחרת, והאומץ של המספר להצהיר בקול רם שהמוות הוא לעיתים שחרור ולא רק אובדן. זוהי בדיה אוטוביוגרפית שמרגישה כמו עדות חיה, המעניקה לגיטימציה לכל מי שחווה הורות פוגענית להפסיק להרגיש אשם על חוסר האהבה שלו. למרות הנושא הקשה, הספר נקרא בנשימה אחת בזכות קצב מהיר וכנות נוקבת, והוא מותיר את הקורא עם המחשבה המנחמת שלעיתים התיקון האמיתי נמצא דווקא ביכולת להביט לאמת בעיניים ולומר אותה ללא פחד.