ביקורת ספרותית על שבריר מאת סטיב טולץ

---

מה אני יודעת על אוסטרליה? לא הרבה. מדינת פדרציה על אי גדול או יבשת קטנה בחצי הכדור הדרומי, מקום שבעברו היה מושבת אסירים בריטית ובגלל זה מדברים בו סוג של אנגלית, האנשים בה (כלומר הלבנים שביניהם) נוטים להיות מאוד מאוד גבוהים, על אף שאבותיהם הפושעים האנגלים היו נמוכים וצנומים למדי. מה עוד? יש בה ילידים אבוריג'יניים ומגוון חיות כיס כמו קנגורו אבל לא רק. מה אני לא יודעת על אוסטרליה? אני לא יודעת אם אי פעם קראתי ספרות אוסטרלית, אם כן אז לא זכור לי. ואין לי מושג אם יש בה שירותי רווחה ומה טיבם, אם כי אני מניחה שהם קיימים היות והיא מדינה דמוקרטית. אבל אין לי באמת מושג האם הם קיימים ואם כן אז מה טיבם. טוב, בעצם יש עוד הרבה מאוד דברים שאני לא יודעת על אוסטרליה.

את הספר הזה לקחתי מהספריה, ועשיתי את זה בגלל זשל"ב. כלומר, בעקיפין בגללו כי הוא סקר ספר אחר של סטיב טולץ ובתגובות הזכירו את "שבריר" ואז ראיתי שיש לו המון ביקורות באתר, רובן חיוביות, מה שגרם לי לשמור את הכריכה בגלריה של הטלפון שלי. מאוחר יותר בספריה כשחיפשתי במהירות ספרים לקחת הביתה, מצאתי אותו די בקלות, בכל זאת הוא ספר עבה מאוד, ולקחתי. מה זה "עבה מאוד" אתם שואלים? מי שמכיר את העמדה שלי יודע שספר בעברית צריך להקיף בין 350 ל-500 עמודים, ומעבר לזה הוא צריך שתהיה סיבה טובה עלילתית טובה מאוד, כמו לדוגמה אם הוא סאגה רב דורית שמחייבת המון דמויות או אם הוא פנטזיה שבה צריך תיאור עולמות זרים מלבד העלילה. חוץ מזה, בדרך כלל אין סיבה לספר בהיקף גדול מזה. "שבריר" עבר את המכסה ב-25% וזה אומר שיש לו 625 עמודים שלמים. ובכל זאת, ביקורות טובות וזה, אז לקחתי.

העלילה, אתם שואלים? אז העלילה פחות חשובה, אבל אם מתעקשים אפשר לתקצר אותה ככה. הכותב-מספר בגוף ראשון הוא ג'ספר דין, אוסטרלי שנמצא בכלא. חלק מהספר מובא מתוך מונולוג או יומנים של אביו מרטין דין שהוא אח של פושע מפורסם בשם טרי דין. ג'ספר, יתום מאם שגדל בצורה פרועה ולא מושגחת אצל אב פסיכי שהוא פילוסוף בעיני עצמו, לא רואה ולו בדל של שירותי רווחה שהם. מהשילוב הזה מה חשבתם שייצא, קולה? אז לא. העלילה פסיכית, והיא משנית לבליל הפילוסופי שאמור להרשים אותנו באיזו שהיא צורה אבל אותי הוא לא הצליח. זה לא שלא קורים דברים, כל הזמן קורים, אבל אין שם שום היגיון שהוא במהלך שלהם, גם לא היגיון פנימי.

הרבה מדרגים כאן באתר חיבבו את הספר, ואני יודעת שנורא מעצבן לקרוא ביקורת קוטלת על ספר שאהבת, ובכל זאת אגיד את דעתי: הספר הזה, זורם וקריא ככל שיהיה, הוא כמו נשיקה של סוהרסן. מוציא כל אמונה בטוב של בני אדם וכל אופטימיות ותקווה ואמונה בקיומם של דברים טובים, חוק, סדר, ועוגיות שוקולד.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שבריר