אם הספר הזה היה מוגש כתבשיל לביקורת במסטר-שף, מה אייל שני היה אומר עליו? נראה לי שמשהו כמו (דמיינו את הקול הצרוד והטיית הראש): "התבשיל הזה הוא חמוץ, הוא מר, הוא מלוח. נח על מצע מתעתע של שוקולד קטיפתי, מנחם. התבשיל הזה הוא שקר ואמת, הוא לידה ומוות. הוא התנגשות של מרקמים-כל ביס שובר את השיניים ואז מפצה אותך במין נוזל בהיר ועוברי שמציף את חלל הפה...בלה...בלה...בלה..." ואז, כשאתה לא ממש בטוח לאן מוביל

****



"כשאתה ילד, ומנסים למנוע ממך התנהגות עדרית, תוקפים אותך במשפט "אם כולם היו קופצים מהגג, גם אתה היית קופץ?", אבל כשאתה מבוגר ופתאום אסור בתכלית האיסור להיות שונה, נדמה לך שהאנשים אומרים, "הי, כולם קופצים מהגג, מה אתך?"."

הספר הבאמת מטורלל הזה בודק בנאיביות מעושה את גבולות הנורמליות מכל זווית אפשרית, ובעיקר מטיל ספק באמיתות הבלתי מעורערות שמהן כל אחד מאיתנו, כמעט, בונה את חייו. למה בא

היה לי קשה מאד לכתוב ביקורת לספר הזה. בחלקו מפני שהספר אינו "מרוכז" ולעתים קשה להחליט מה הוא בעצם מנסה לומר: שיש משפחות שהחיים בצוותא הם עול שלעתים כבד מדי לשאת? שכל נסיונותיו החכמים של החכם בטלים בשישים מול מעשהו הטפשי של הכריזמטי? שאדם לעמל יולד (ולעצב, להתרוצצות, לאכזבה ולמיעוט אהבה?) וגם כי לא הצלחתי להחליט האם הסופר וירטואוז גאון או שהוא עובד עלי בגדול.

בואו נפריד בין הסיפור לבין הרעיונות.

מה אני יודעת על אוסטרליה? לא הרבה. מדינת פדרציה על אי גדול או יבשת קטנה בחצי הכדור הדרומי, מקום שבעברו היה מושבת אסירים בריטית ובגלל זה מדברים בו סוג של אנגלית, האנשים בה (כלומר הלבנים שביניהם) נוטים להיות מאוד מאוד גבוהים, על אף שאבותיהם הפושעים האנגלים היו נמוכים וצנומים למדי. מה עוד? יש בה ילידים אבוריג'יניים ומגוון חיות כיס כמו קנגורו אבל לא רק. מה אני לא יודעת על אוסטרליה? אני לא יודעת אם אי

העולם הזה פסיכי. כל כך פסיכי עד שהאנשים שמסביבכם יודעים עליכם יותר דברים מאשר שאתם יודעים על עצמכם.
הנה, רק לפני חודשיים, אלון דה אלפרט שלח לי הודעה בפרטי שבה הוא ממליץ לי על הספר הזה. כל זה היה יכול להיות טוב ויפה (וגם הרבה פחות חשוד) אלמלא העובדה שהוא מסר את ההודעה בצורה כזו- ואני מצטט: "קראתי לאחרונה ספר שנדמה לי שיעניין אותך. קוראים לו "שבריר".
פסיכי לגמרי, אה? שאדם זר (אבל נחמד!) שאני מכיר

הספר הכי מערער שיש. סטיב טולץ הוא גאון טראגי. משפטי מחץ מדויקים שעושים כואב בבטן, עלילה דיכאונית ודוקרת. הוא מביא את דמות האיוב לדרגה חדשה של סבל נפשי. ספר פולחן בעיני, אבל קשה לסווג אותו כסיפורת. הוא עמוס בדיאלוגים פילוסופים המורכבים ממשפטים עמוקים ומושחזים. אני מסתכל על הספר הזה ביראת כבוד, אך מתלבט עם זה ספר סיפורים.

איך מתחילים לתאר ספר מוזר ומשונה כל כך? ספר שעלילתו מופרכת כל כך, שהיא ממש יכולה להתממש?

הספר הוא (בעיקר) סיפור חייו של מרטין דין, שעלה לגדולה משום שאחיו טרי הוא זה המפורסם. זה הרי לא חדש שיש אח של, בן של, דוד של, קרוב של וכך הלאה. אבל במקרה שלנו מרטין דין ממש לא מתלהב כשמזכירים בנשימה אחת אותו ואת אחיו, בעיקר כשהוא עצמו אחד הקורא ספרי פילוסופיה ומקבל מכות מחבריו לכיתה, כשאחיו הוא ספורטאי צעיר

איך אפשר להתחיל לכתוב ביקורת לספר שגם אהבת וגם לא אהבת בעת ובעונה אחת? איך אפשר בכלל לקרוא ספר שלעתים מצחיק, מרגש ומרתק, אך לעתים גורם לאדישות, שעמום וריקנות? "שבריר" של סטיב טולץ גרם לי להרגיש את כל אלו בזמן הקריאה.
יכול להיות שמדובר בנוסחה מהפכנית משהו של סופר שמצליח לרתק קוראים רבים כל-כך לצלול עמו למסע שהוא החיים עצמם- לעתים מהנים ולעתים מדכאים.. אולי.. ואולי, מדובר בספר בינוני שמציג יכולת ח

אני אתחיל בזה שמזמן, אם בכלל, לא יצא לי לקרוא ספר כ"כ מרתק עם עלילה כל כך מעניינת ומלאת תפניות כמו זו, אולי מאז הארי פוטר, רק שסדרת הארי פוטר מגיעה ב-7 כרכים, וכאן מדובר בספר גדוש התרחשות ותקריות הזויות לחלוטין, שבהחלט, כפי שנכתב בתיאור, מותירות את הקורא פעור פה.

הדמויות עגולות, ציוריות, מעניינות ועמוקות להפליא, והקורא לומד להכיר אותן כמו שהוא מכיר את עצמו, עד המחשבה הכי חבויה ששורצת אי שם במעמ