“סופרים כותבים המון שטויות. זו למעשה ההגדרה של "סיפור", במיוחד סיפור מתח – שטויות, צירופי-מקרים בלתי סבירים, דמויות לא תמיד סבירות, הסברים שסומכים על הדיוטותו של הקורא. יש סופרים ספורים שמצליחים לכתוב המון שטויות בלתי סבירות בלי שהקורא ירים גבה, ואף ימליץ בהתלהבות על הספר. לי צ'יילד, למשל, הוא סופר מהסוג הזה. או טרי הייז עם "לבד בתיאטרון המוות". סופרים מהסוג הזה יכולים לכתוב המון שטויות בלי שהקורא”

“תוכנית בריחה, הוא אחד מספרי המתח וההישרדות הטובים ביותר שקראתי ואני קראתי מאות ספרי מתח אם לא אלפים. הספר רלוונטי גם לאנשים שעוסקים בהישרדות, אמנות לחימה והתאוששות ממצבי קירבון. הוא עוסק במאבקה של נערה הרה בחוטפיה. הגישה שלה, האופן שבו היא מתמודדת ויכולת של המחברת שזהו ד"א ספרה הראשון (הישג מדהים לכשעצמו) לבטא את התחושות והמחשבות כולל תיאור של דמויות משנה, ולהציג רצף אירועים שהוא מותח ומעניין”

“מעבר להיות הספר לא אמין בעליל (כל החסרונות ש-yaelhar כבר פרטה), מאד קשה להזדהות עם אף אחת מהדמויות - לא הבלשים ועוד יותר לא הדמות הראשית. נכון שהיא מכוונה תחילה, מצד הסופרת, הכוונה, קצת סוציופתית וגרועה בהבעת רגשות. אבל היא יותר (פחות) מזה: דמות שבזה כמעט לכל אלו שסביבה: חברות לכיתה, כל מי שהוא בעל מנת משכל או כסף או תרבות פחותה ממנה - וזה גם החינוך שהיא קבלה בבית. חטיפה לא מגיעה לאף אחת כולל אנטי”

“סופרים כותבים המון שטויות. זו למעשה ההגדרה של "סיפור", במיוחד סיפור מתח – שטויות, צירופי-מקרים בלתי סבירים, דמויות לא תמיד סבירות, הסברים שסומכים על הדיוטותו של הקורא. יש סופרים ספורים שמצליחים לכתוב המון שטויות בלתי סבירות בלי שהקורא ירים גבה, ואף ימליץ בהתלהבות על הספר. לי צ'יילד, למשל, הוא סופר מהסוג הזה. או טרי הייז עם "לבד בתיאטרון המוות". סופרים מהסוג הזה יכולים לכתוב המון שטויות בלי שהקורא”

“תוכנית בריחה, הוא אחד מספרי המתח וההישרדות הטובים ביותר שקראתי ואני קראתי מאות ספרי מתח אם לא אלפים. הספר רלוונטי גם לאנשים שעוסקים בהישרדות, אמנות לחימה והתאוששות ממצבי קירבון. הוא עוסק במאבקה של נערה הרה בחוטפיה. הגישה שלה, האופן שבו היא מתמודדת ויכולת של המחברת שזהו ד"א ספרה הראשון (הישג מדהים לכשעצמו) לבטא את התחושות והמחשבות כולל תיאור של דמויות משנה, ולהציג רצף אירועים שהוא מותח ומעניין”

“מעבר להיות הספר לא אמין בעליל (כל החסרונות ש-yaelhar כבר פרטה), מאד קשה להזדהות עם אף אחת מהדמויות - לא הבלשים ועוד יותר לא הדמות הראשית. נכון שהיא מכוונה תחילה, מצד הסופרת, הכוונה, קצת סוציופתית וגרועה בהבעת רגשות. אבל היא יותר (פחות) מזה: דמות שבזה כמעט לכל אלו שסביבה: חברות לכיתה, כל מי שהוא בעל מנת משכל או כסף או תרבות פחותה ממנה - וזה גם החינוך שהיא קבלה בבית. חטיפה לא מגיעה לאף אחת כולל אנטי”