“נצחיה טוענת שכל ספרי לינווד ברקלי דומים זה לזה, והיא צודקת, אבל לי זה לא מפריע כלל וכלל ליהנות מהם הנאה מרובה. נכון שרוב הגיבורים שלו גרים בצפון ארצות הברית על גבול קנדה, בעיירה קרתנית, פרברית. הגיבור תמיד איש ישר דרך שנקלע שלא בטובתו לאיזו צרה שבה מישהו ממשפחתו נעלם לפתע. כמובן שהוא נחשד בגרימת ההעלמות והמשטרה מטרידה אותו ללא הרף.

אצל ברקלי כל קערת סלט שמוזכרת בפרק הראשון יש לה תפקיד במערכה האחרונה, ושום אזכור אינו מיותר.

רוב הפשעים של ברקלי הם פשעים "נורמליים" אין לו רוצחים סדרתיים או סוציופתיים מבתרי גופות או אנשים לכודים במרתף קשורים בשלשלת ברזל.

הכתיבה שלו פשוטה אבל יפה, כתיבה טובה ולא יומרנית, אין לו תיאורי אווירה ונוף ולא דימויים ספרותיים, אבל הוא כותב מצויין ויש לו חוש הומור.

לפעמים ברקלי נוהג לגלות את הרוצח מוקדם מדי, אבל תמיד יש לו איזה סוויץ' בסוף שהופך את הקערה (קערת הסלט מן המערכה הראשונה) על פיה.

את הספר הנוכחי לא הצלחתי להניח מהיד. ויתרתי על שעות שינה וחזרתי אליו בכל הזדמנות. הוא פשוט אחד הנהדרים של ברקלי והצטערתי מאוד כשסיימתי אותו. וחשוב לומר שכמעט לא קורה שספר מתח מדיר שינה מעיני או גורם לי הנאה כזאת.

אשתו של אנדרו הגיבור, ברי ( ב' שוואית,כמו הגבינה), נעלמת במהלך סוף שבוע שבו מבלה אנדרו בחופשת טבע עם חברו הטוב ביותר. כרגיל, המשטרה והחוקרת המעצבנת בטוחים שהוא הרג אותה והעלים את גופתה. אנדרו עובר שש שנים של גיהינום במהלכן מתמוטטים עסקי השיפוץ שלו, הוא שוקע באלכוהוליזם ומאבד את חבריו וכמובן את בני משפחתה של ברי שחושדים בו גם הם, ועושים ככל יכולתם להאשים אותו.

אחרי שש שנים יש לו חברה, ג'יין, שמביאה למערכת היחסים גם את אחיה הצעיר טיילור, וחייו עולים על המסלול פחות או יותר. אלא שאז מופיעה ברי פתאום בכמה סצינות מוזרות לכאורה, שבהן היא מתנהגת כמו אחת שחזרה אחירי שש שנים. ואז צפות השאלות הקשות, לאן נעלמה ברי, מדוע לא הופיעה במשך שש שנים, מי החזיק בה ומדוע לא נתנה אות חיים.

הסיפור מסתבך והולך, אנדרו נמצא על הכוונת של כולם עד הפתרון המבריק.

אח, לינווד היקר, אני אסלח לך על כמה ספרים (במיוחד הטרילוגיה) הלא-כל-כך טובים, בתנאי שתשחרר כל שנה ספר חדש ברמה הזאת.

ומי שמנסה להגיד שברקלי הוא אווזת זהב כמו הרלן קובן, אז אין מה להשוות, אני עדיין קוראת את קובן, אבל שלושה כוכבים זה המקסימום שהוא מקבל. ברקלי מקבל חמישה.”

“עוד ספר מנצח של לינווד ברקלי שמתחיל לקבל אצלי מקום של כבוד. אין ספק שהוא יודע לכתוב סיפור מצוין. הפעם הכתיבה הזכירה לי את הרלן קובן הגדול. העלילה מובאת לסירוגין בגוף ראשון מפיו של אנדרו, הבעל החשוד בהיעלמותה של אשתו, ובגוף שלישי מפי דמויות משנה נוספות. הקריאה קולחת ורצופה טוויסטים בזה אחר זה, שהולכים ומצטברים ככל שממשיכים לקרוא עד הרגע האחרון ממש, שבו כל חלקי הפאזל מתחברים. דבר נוסף לזכותו של ברקלי הוא שלמרות שחשדתי כמעט בכולם וגם ברוצח עצמו, בסופו של דבר לא באמת הצלחתי לעלות עליו והופתעתי גם באשר למניע.
לסיכום, עוד ספר מתח מצויין של אחד הסופרים האהובים עליי. נהניתי מכל רגע. מומלץ בחום רב מאוד!”

“היה מותח ומעניין
כמו כל הספרים שלו, הכתיבה טובה, זורמת, היה מאוד מותח לגלות האם זאת ברי שחזרה אחרי שש שנים או לא.
השאלה שהבעל צריך להתמודד איתה, אם זו אכן היא, מה יעשה, יש לו חיים חדשים, אישה חדשה. במי הוא יבחר?
ומי שביצע את הרצח, זה היה ממש מפתיע, הסופר כרגיל מפזר רמזים וגורם לנו לחשוב שמדובר במישהו אחד אבל בסוף זה מי שהכי לא ציפינו לא.

העלילה:
ברי מייסון נעלמה מהבית לפני שש שנים. בעלה היה בסופ"ש עם החבר הכי טוב שלו באותו זמן. במקרים כאלו לרוב חושדים בבעל וגם כאן נראה שהמשטרה התמקדה בעיקר בבעל, אנדרו.
אולם למרות כל החקירות והחיפושים הם לא מוצאים אותה.
אחרי 6 שנים אנדרו מצא חיים חדשים, הוא שינה שם משפחה, הכיר מישהי חדשה, עבר דירה והם חיים להם בנחת.
עד שמישהו רואה את ברי, ואז האחים שלה רואים אותה, כבר לא ברור מה קורה, ברי מתה או לא, האם האישה שמופיעה פתאום היא באמת ברי? מה אנדרו יעשה?
נראה שההופעה המחודשת של האישה שנראית כמו ברי מעוררת שדים מהעבר והמקרה לפני 6 שנים שוב מעורר עניין.”

“טוב, השעון מראה שכבר קראתי לא מעט ספרי לינווד ברקלי, כך שאפשר לרכז את הסקירות עליהם לסקירה אחת גדולה. יצירות ברקלי בראי הדילמות הפרופסיונליות בעשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת. או משהו כזה. איך שלא יהיה, זה עוד אחת מאותם "ספרי בית חולים" שהאיש רוכש כאשר הוא הולך להיות שם עם אימו. ספר בית חולים, קצת כמו ספר טיסה, הוא אחד כזה שלא מצריך הרבה ריכוז וכוח ומחשבה, שאפשר לקרוא בצורה מקוטעת, ושאפשר לקנות בחנות בידיעה ברורה מה הוא מכיל ושהקריאה תהיה מהנה.

אם כן, אני אתחיל את הסקירה שלי בציטוט שלי את עצמי מסקירה של ספר אחר (או שני ספרים אחרים למעשה) בעבר:

הוא חזר מהספריה והדיון התנהל ככה:
אני: קראנו כבר את הספר הזה.
הוא: לא קראנו אותו.
אני: בטח שכן. זה לא עם האיש החרדתי הזה, שגר באיזו עיירה קטנטונת בארצות הברית?
הוא: זה לינווד ברקלי. יש לו הרבה ספרים כאלה, עם עיירה קטנה בארצות הברית ואיש חששן ופרנואיד.
אני: נו, זה שדי מציק למשפחה שלו, והוא איזה קבלן או משהו, ונמצא בבעיות כספיות כל הזמן, מה שלא עוזר לחרדות שלו. ואז הילד שלו נעלם, והוא מסתבך עם בן הזוג הנוכחי של אשתו לשעבר, או בן הזוג לשעבר של אשתו הנוכחית, כבר לא זוכרת בדיוק. ואז הוא מגלה שזה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך, ושהוא פתח איזו תיבת פנדורה שקשורה בעסקים שהחוקיות שלהם גבולית, ולא ברור באיזה צד של הגבול הם נמצאים. ושגם הילד שלו הסתבך בזה.
הוא: הילדה.
אני: מה?
הוא: הילדה שלו. לא הילד. והוא לא קבלן, הוא סוחר מכוניות. אני אומר לך שלא קראנו. אבל את לא חייבת לקרוא אם לא בא לך.

==
ובכן, הפעם הגיבור הוא אנדרו, קבלן שיפוצים. כן, שוב קבלן שיפוצים. יש לזה סיבה טובה, אבל לסיבות אגיע בהמשך. מי שנעלם זה לא צאצא אלא בת הסוג הקודמת של אנדרו, וזה היה לפני שש שנים. מי שמסתבך במעשי שובבות על גבול הפלילי זה לא הבן שלו ולא הבת שלה, אלא האח הצעיר של ג'ין, הלוא היא בת הזוג הנוכחית של אנדרו. כמו כן יש הרבה ענייני אקסים ואקסיות.

הבה ניזכר בכמה עלילות אחרות


### תקציר "ביום שאיבדתי אותה":
טים בלייק הוא סוחר מכוניות. גרוש, ואב לבת שבע עשרה שיום אחד נעלמת, ובהעלמותה מתברר שגם דברים שהיו נראים ברורים מאליהם, כמו מקום העבודה שלה בקיץ, אינם כאלה. טים נגרר לתוך שפע תעלומות, הרפתקאות, הסתבכויות עם אנשים מפוקפקים ועם החוק בו זמנית.

### תקציר "קרוב מדי הביתה":
ג'ים קאטר היה פעם צייר, והיום עובד בגינון. פעם הוא גם היה הנהג האישי של ראש העיר, אבל פוטר. או התפטר. או מסתיר מאחוריו שערורייה כזאת או אחרת. בכל מקרה ראש העיר לא התלונן, והכל בסדר. אלן היא הקרייריסטית במשפחה, והיא עוזרת אישית של מנהל הקולג' המקומי. כפי שג'ים גילה - ההגדרות של עוזרת אישית במקרה הזה נוטות לכיוון האישי יותר מדי. דרק הוא דרק, ילד טוב, שקצת מסתכל יותר מדי על בנות ופחות מדי על לימודים. מצד שני יש לו מין תחביב כזה, יחד עם החבר שלו אדם, לקחת מחשבים ישנים, ולקרוא את המסמכים שנשארו בהם. בסך הכל חיים שלווים, רגועים וטובים.ואז יום אחד אדם נרצח. וגם ההורים שלו. לא נעים לגלות, אבל דרק הוא האשם העיקרי. וכך נסחף ג'ים לפתרון עלילה שמערבת את ג'ים והבוס שלו לשעבר, הלא הוא ראש העיר. וגם את אלן ואת הבוס שלה, הלא הוא ראש הקולג', וגם את המחשבים שדרק כל כך אוהב לפרק לגורמים. וכמובן שהפושע הראשי הוא מישהו שממש לא היה אפשר לחשוד בו בכלל.

### תקציר "תקתוק בקומה למטה":
פול דיוויס הוא פרופסור לספרות שנוסע ערב אחד ומזהה את הרכב של עמית לעבודה נוסע בצורה מוזרה ומסוכנת. הוא נעצר כדי לברר מה המצב, מגלה שתי גופות בתא המטען, ואז חוטף מכה רצינית בראש ומאבד את ההכרה. הסיפור שלנו מתחיל למעשה כמה חודשים אחר כך, כאשר דיוויס מנסה לשקם את עצמו מפגיעת הראש, וגם את נישואיו השניים שהיו רעועים עוד לפני האירוע, ואת יחסיו עם ג'וש בנו בן העשר מנישואיו הראשונים. כל זה קורה בעיר מילפורד שבקונטיקט.

### תקציר "מי שמוצא ראשון":
מיילס קוקסון היה פעם סטודנט עם קשיים כלכליים, והוא מחליט להמיר און בהון ולתרום את הזרע שלו למרפאת פוריות תמורת תשלום הוגן שמסייע לו לשלם חשבונות, ותוך הבטחת דיסקרטיות. עשרים ומשהו שנה מאוחר יותר, כשהוא בעלים של חברת הייטק מצליחה, עשיר למדי ונטול משפחה משל עצמו, הוא מקבל אבחנה של מחלה סופנית ותורשתית, וזה גורם לו להיזכר בצאצאים שלו ולנסות לאתר אותם, גם כדי להוריש להם את הונו הרב, אבל גם כדי להגיד להם שיילכו להיבדק אם אינם נושאים את אותה מחלה. קלואי סוונס, שגדלה כבת לשתי אימהות והפכה להיות מלצרית בדיינר בפועל ובמאית דוקומנטרית בשאיפה ובחלום, היא אחת הצאצאים האלה, והראשונה שהעוזרות של קוקסון מגיעות אליה עם הבשורה. לאחר האיחוד המרגש היא מנסה לסייע לקוקסון לאתר את שאר שמונת הצאצאים, שהם למעשה אחים ואחיות שלה, ואז מתגלה שכל אחד ואחת מהם נהרג בתאונה מסתורית או נעלם, ושאיזור המגורים שלו נשרף או עובר חיטוי משמעותי, והמתח הגדול מתחיל.

"טוב מראה עיניים" הוא ספר קצת שונה עם גיבור סכיזופרן/אוטיסט וטכנולוגיה. למרות שקראתי אותם, אני לא יודעת למה לא כתבתי סקירה על "מהלך לא מוצלח" וגם לא על "בלי לומר שלום" שהוא הראשון וכנראה גם הטוב ביותר של ברקלי. הספרים בסדרת פרומיס פולס הם טיפה שונים, וגם בסדרת (?) קישה ציילון יש ניסיון לבנות דמות אחת, לא אדם תמים וישר דרך אם כי קצת פרנואיד שנקלע שלא בטובתו למערכת חורשת רע, אלא דמות שהיא מלכתחילה נוכלת ותחמנית ומסתירה דברים מהמשטרה. בשאר הספרים אפשר לראות נוסחה: אנשים במעמד בינוני-נמוך שחיים מעמל כפיהם, ומגרדים את הגבולות בין החוקי לפלילי בניסיון לגרד עוד גרושים. הגיבור מקפיד להיות ישר, ובכל זאת נסחף לתוך המערבולת מלווה בדם ואש ותמרות עשן, בניסיון לעשות שיהיה רק טוב למשפחתו הגרעינית, או למה שנשאר ממנה. תמיד מישהו נעלם, לרוב יש שם בן או בת מתבגרים שמתחילים להסתבך עם אלימות או סמים או אלכוהול.
למעשה נורא נורא קל לראות נוסחה. זה מה שעושה את ספרי ברקלי לספרי בית חולים מתבקשים שכאלה.

===
בחזרה אל "בנשימה עצורה", נשתדל לספר מהתחלה: אנדרו היה נשוי לברי, ויום אחד כשאנדרו היה ב"סופש בנים" עם חברו גרג, ברי נעלמת. המשטרה מחפשת ולא מוצאת, ברי נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. המשטרה גם שולחת חוקרת, מריסה הרדי, והתיק לא ממש נסגר, אבל נראה שאם מישהו חשוד, הרי זה אנדרו. כשהעסק שלך הוא שיפוצים, אתה לא יכול להמשיך לקיים אותו בספק חשד שכזה. כך שאנדרו השבור מדרדר לדיכאון, עד שחברו הטוב גרג מוציא אותו מזה. עוברות שנים, אנדרו עובר דירה לפרבר אחר, מחליף שם, מוצא בת זוג חדשה ובונה חיים חדשים. לא הכל דבש, אנדרו לא מספר על ברי, ג'ין מביאה איתה "חבילה" בדמות אח מתבגר וחסר משמעת שעובר לגור איתם, אבל עובדים על זה ומקווים שהכל יסתדר.

הדברים לא מסתדרים, כי יום אחד מופיעה מול הבית הישן של אנדרו מישהי שמאוד דומה לברי, עם קניות מכולת, כאילו לא עברו שש שנים. אם זה לא מספיק, גם המשפחה של ברי - האח והאחות והאם החולה רואים אותה. והחקירה נפתחת מחדש, בלי לומר שלום אול אובר אגיין. הסיפור עובר לסירוגין בין אנדרו, בין סיפור שאר הדמויות לפרוטוקולים של החקירה שש שנים אחורה, והיא מתקדמת כמו שילוב של ספר בילוש וספר אימה גם יחד, לפחות עד אמצע הספר. אנדרו הוא קבלן בניין, זוכרים? כי זה מאפשר לברקלי מגוון זירות ריקות ונטושות, כמה כלי משחית הרסניים וגם מעקות רפויים ואפשרות לנפילה לא מכוונת או שדווקא כן.

לו אני הייתי עורכת את הספר כנראה שהייתי מוותרת על חלק מהפרוטוקולים של החקירה, או על כולם. כמו כן הפרולוג? החלק הפותח שכביכול לא קשור? אני הייתי שמה במקום הפרולוג שנבחר את פרק 32. בעיני זה היה מכניס יותר דרמה לסיפור. אבל אם אני הייתי כותבת כנראה גם לא הייתי נכנסת לסחרור הלא אמין במחצית השנייה של הספר, ואז זה לא היה ברקלי בכלל, אז אין מה לדבר.

זהו, ספר בסדר כזה, לחובבי ברקלי או לכאלה שמחפשים ספר בית חולים שיקרא על בטוח בצורה זורמת.
כל השאר, בעיקר מי שכבר מכיר מיצירתו, יכולים לוותר.”