ביקורת ספרותית על קרוב מדי הביתה מאת לינווד ברקלי
ספר בסדר

---

כמה פעמים ראינו את הסרט הזה?
צלצול בדלת הכניסה. מישהו ניגש לדלת ופותח אותה. באנג! הוא חוטף ירייה. מישהו אחר בבית שומע רעש ומגיע לבדוק מה קורה. באנג! גם הוא חוטף ירייה. מישהו נוסף בבית כבר מבין שמשהו לא בסדר ומנסה לברוח, אבל באנג! גם הוא חוטף ירייה. אוי, הקלות הבלתי נסבלת של הקי(ב)ום!
אבל יש עוד מישהו. הוא לא אמור להיות שם. והוא עד שמיעה, לפעמים גם עד ראייה, והוא מסתתר. ואז יש רגעים של מתח וחרדה: האם הרוצחים יגלו אותו? האם יהיה עוד באנג?

אז המישהו הזה הוא דרק קאטר. דרק הוא נער אמריקאי די טיפוסי בן 17. הוא עושה שטויות אבל לא יותר מדי מזיקות. הוא קצת בעייתי אבל בגבולות הנסבל. הוא חובב מחשבים, ואפילו שואף להיות מתכנת ולהמציא משחקים חדשים. הוא לא תמיד מרוצה מהוריו, אבל גם להם יש כמה טענות כלפיו ("אבא שלו יכול להיות קוץ בתחת לפעמים." עמוד 10. "ההורים שלו חושבים שהוא איזה טמבל בטלן בלי חלומות או שאיפות, אבל זה לא נכון." עמוד 13). והוא גם די חרמן.

אז מה לנער בן 17 ולזירת רצח? פה נכנס לתמונה החלק החרמני שבו. הוא הסתתר במרתף בבית חברו הטוב, כי הוא ידע שהבית יהיה פנוי למשך שבוע והוא יוכל להתמזמז בנוחות ובאין מפריע עם החברה שלו. ("הרעיון לארגן לעצמו ארמון זיונים קטן משלו לשבוע הוא בטח הרעיון הכי טוב שהיה לו אי פעם." עמוד 10.)
והוא אפילו לא פרץ או התגנב לבית. הוא בא להיפרד מחברו לפני צאתו לחופשה משפחתית, ופשוט לא יצא מהבית. הוא ירד בשקט למרתף, הסתתר בארון והמתין שיעזבו. אם מעגלים כמה פינות, אז טכנית, היה לו אישור להיות בבית.
והוא קיבל קצת יותר ריגושים והרבה יותר אקשן ממה שרצה, כי ההורמונים שלו לא היו הדבר היחיד שהשתולל בבית, היו גם רוצחים. וכך, דרק שלנו היה עד לרצח משולש של בני משפחת לנגלי: חברו אדם והוריו אלברט ודונה. הוא הסתתר, עצר את נשימתו ויצא רק אחרי שהיה בטוח שהרוצחים עזבו. אז לא, לא היה באנג רביעי. וכן, דרק יצא מזה בחיים.

ומה אתה עושה עם זה?
א. האם אתה עושה את הדבר הנכון, המתבקש, הטבעי, האינסטינקטיבי ומתקשר למשטרה כדי לדווח על רצח משולש?
ב. האם אתה רוצה לפעול לפי סעיף א', אבל בגלל שאתה בסך הכל נער ואתה בטח מפוחד ומבוהל, אתה מספר על כך להוריך והם מתקשרים למשטרה כדי לדווח על רצח משולש?
ג. האם אתה חושש לדווח על הרצח כי אז יתגלה שנמצאת במקום בו לא היית אמור להימצא. האם בגלל תעלול חסר מחשבה, מעשה קונדס, משובת נעורים, אולי אפילו עבירה קטנה או פשע קטנטן אך לא באמת מזיק, האם בגלל זה תסתבך בדבר הרבה יותר גדול - ברצח משולש? האם תימלט מהזירה ותתנהג כאילו לא קרה כלום? ואם הסתתרת בארון בזמן הרצח, האם תמשיך להסתתר בו גם לאחר שיצאת ממנו?

תשובה א', ובמידת מה גם ב', הן התשובות הנכונות. אבל ג' היא התשובה הנכונה אם אתה דרק. לדעתי, זה עושה אותך גם דרעק.

תהרגו אותי (באנג!), אבל אני לא מצליחה להבין את שיקול הדעת המעוות מאחורי החלטות כאלה. אבל זו לא אשמתו של דרק, כי הוא רק דמות בספר, ולדמות אין שיקול דעת. לסופר שכותב אותה יש. אמורה להיות, לכל הפחות. ולכן, הדרך היחידה להבין את חוסר שיקול הדעת הזה או את שיקול הדעת המעוות היא להיכנס לראשו של הסופר. (מה יותר גרוע – חוסר שיקול דעת או שיקול דעת מעוות?)

שונרא: טוק טוק, יש מישו בבית?
ברקלי: יבוא.
שונרא: הו, שלום, מר לינווד ברקלי.
ברקלי: Hey, look what the cat dragged in… another cat
שונרא: מיי ניים איז שונרא. במילעיל. ראשית, מר ברקלי, הרשה לי להחמיא לך על שמך. הוא יפה. קליט, זכיר, ואפילו יש לו ארומה "אינטקוואלית". הוא שלך מהבית? טוב, לא חשוב, לא בשביל זה באתי. תראה, אני לא מבינה משהו. הרי דרק בסך הכל רצה להתמזמז עם החברה שלו בביתו הריק מאדם של חברו, אדם. זה לא שהוא רצח מישהו, או עוד מישהו, או עוד מישהו. אז למה הוא פשוט לא עושה את הדבר הנכון, מודה שהיה בבית ללא רשות, ומדווח על הרצח? למה? אני באמת לא מבינה.
ברקלי: את אולי לא מבינה את זה, אבל אני... לי יצא מזה ספר רב מכר.


ואתה, דרק, הרי לא תכננת את זה, לא צפית, לא חזית דבר כזה, לא פיללת. היו לך חלומות רטובים, אבל לא מדם. לא ידעת שיהיה רצח משולש מתחת לאף שלך (או מעליו, כי היית במרתף, אז טכנית ההתרחשויות קרו מעל האף שלך), אז גם לא טרחת לטשטש עקבות ולהסתיר ראיות. (אתה גם לא אשם, אז למה שתעשה זאת בכלל?)
ולכן... אולי נפל לך העגיל מבלי ששמת לב ולכן גם לא טרחת למצוא אותו. אולי פתחת דלת וטביעות האצבע שלך נשארו עליה. אולי החרמנות גרמה לך לחטט במגירת התחתונים של גב' לנגלי והשארת בה דגימת די.אן.איי. אולי לא הייתה לך קליטה סלולרית ולכן ביצעת שיחה מהטלפון הביתי והיא ממקמת אותך בזירה בזמן הנכון ובמקום הנכון (או שמבחינתך – בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון).
ואולי, רק אולי, כדי לצאת מזירת הפשע נאלצת לדרוך על גופות, תרתי משמע, ונעליך הוכתמו בדמן. קוראים לזה ראיות נסיבתיות והן עלולות לגרום לכך שתשב בכלא כל חייך במקרה הטוב, או על כיסא חשמלי במקרה הפחות טוב.

בכך עוסק הספר. בניסיונות של דרק והוריו להוכיח ש"אין לו אחות" ושהוא לכל היותר היה נוסע סמוי, אבל בטח לא רוצח סמוי. (אגב, באמת אין לו אחות. הוא בן יחיד.)
המספר הוא אביו של דרק, ג'ים קאטר. ג'ים הוא אדם שקול, הגיוני, חכם ומעשי, שבדרך כלל עושה את הדבר הנכון, חוץ מכמה פעמים, כשממש, אבל ממש מעצבנים אותו, ואז מתפלק לו איזה פליק או אגרוף או נגיחה. החוטף יוצא ממנה בשן ועין (שבורה ונפוחה, בהתאמה, אבל לפעמים גם להיפך) וג'ים, המחטיף, יוצא ממנה בשלום.
אבל הספר לא עוסק רק בהוכחת החפות של דרק, כי אם הוא חף מפשע, מישהו חייב להיות אשם.

הרצח המשולש אירע בעיר אמריקאית קטנה ויפה בצפון מדינת ניו יורק, בשם פרומיס פולס, הקרויה כך על שם מפלי המים של נהר פרומיס. במהלך הקריאה מתגלה כי לא רק מפלי המים גועשים, שוצפים וקוצפים בעיר השלווה והמנומנמת לכאורה, אלא גם אנשים, יצרים והתרחשויות. ולמרות שמשולש הוא מצולע סגור, המשולש של הרצח נפרץ ומתווספות לו צלעות נוספות – חלקן רק שבורות (באדיבות ג'ים קאטר) וחלקן מתות. והרצח המשולש הוא גם לא המשולש היחיד, כי יש גם משולש אהבים.
בפרומיס פולס יש שלל דמויות. בשלב מסוים התחלתי לנהל רשימה שלהן, כי ידעתי שבה אמצא את המפתח לדלת שמאחוריה מסתתר הרוצח. בין היתר היו שם עו"ד שמגן על חלאות, אב של קורבן רצח שכועס על העו"ד שמגן על חלאות, אישה דיכאונית בעלת צרכים מיניים שמצידם לא סובלים משום דיכוי, סופר מהולל שנח על זרי דפנה של רב מכר אחד (מטופש, אם תשאלו אותי), סטודנט מיוסר, שחקנית הוליוודית סוג ד' שלא מצליחה להמציא את עצמה מחדש, שוטר די נמרץ שלפעמים נותן פול גז בניוטרל, הומואים, הומופובים, ומעל כולם ראש עיר חלאתי למדי. הוא חתיכת טיפוס ואותו דווקא הכי חיבבתי.

זו הפעם הראשונה בה אני קוראת ספר מתח לא רק כקוראת פאסיבית, אלא גם כחוקרת מטעם עצמה. במהלך הקריאה רשמתי לעצמי הערות בפנקס, ופנקס הקטן עזר לי לפענח את זהות הרוצח עוד לפני שברקלי פיענח אותו בשבילנו.
אז זה בדיוק הזמן לביקור נוסף בראש של ברקלי.

שונרא: טוק טוק, יש מישו בבית?
ברקלי: יבוא.
שונרא: (מוציאה לשון) נה נה נה נה נה... גיליתי וגיליתי... מי צריך את ברקלי...
ברקלי: חכה, חכה, חתיכת חתול מעצבן... אתה דוחף את האף שלך יותר מדי. חכה ותראה מה אני אעשה לך... קישטה!

וזה מה שהוא עשה לי.
"החתול שלה התגנב סביב רגלה, לראות מי בא לבקר. הוא היה ללא ספק אחד החתולים המכוערים ביותר שראיתי בחיי, ונראה כאילו יתאים לו יותר להתפלש בבוץ בדיר חזירים ולא להתכרבל על ספה." (עמוד 103)

חכה, חכה, ברקלי. אתה עוד תראה אצלי כוכבים... או שלא.

אז למרות שברקלי לקח לשונרא את השרטנות, ולא רק זה, אלא שהוא אף העליב חתול, אני עדיין חושבת שהספר של ברקלי הוא בסך הכל בסדר גמור. הוא קולח, מותח, סוחף, נקרא בקלילות ואין עליו עומס יתר של תיאורים, מחשבות, דימויים, התפלספויות ופלצנות. נהניתי לקרוא אותו ולא אתנגד לקרוא ברקלי נוסף.

הספר התגלגל אלי ב"שוק הספרים בזעיר אנפין" של מפגש סימניה במודיעין. אני לא יודעת מי מסר אותו, אבל תודתי שלוחה לבעליו העלומים. הספר יימסר לפרויקט "סיפור חוזר".

עד כאן.


מכאן, זה כבר בונוס חביב.

ברקלי כותב יפה, ויש לו אפילו כמה אמירות, אבחנות ותובנות שאהבתי וכמה שנינויות לא רעות בכלל. לדעתי הן שוות ציטוט.

שירה
"ושירים. הוא כתב מאות על גבי מאות שירים. אבל, לא מהסוג שמתחרז. השירה כיום זה לא כמו כשאני הייתי צעירה, זה כבר לא צריך להתחרז. זה בכלל לא נראה כמו שירה אם זה לא מתחרז. סתם כמה משפטים ביחד." (עמוד 107)

כבר כתבתי פה פעם: אם הבנתי, זה שיר. אם לא הבנתי, זו שירה.


רגשות מעורבים
"'אלן היא אישה נפלאה, אבל כיום אין בינינו כלום וזה המצב כבר שנים. זו הייתה מערכת יחסים חולפת, חסרת משמעות. היחסים שלנו עכשיו מקצועיים לחלוטין... היא מארגנת אירוע ספרותי שנתי שמהווה מקור גאווה לעיר הזאת. אבל אני [כבר] לא מנהל איתה רומן. יש לי אישה. אישה יפהפייה.'
מצחיק איך אתה יכול לשנוא מישהו משום שהוא זיין את אשתך, אבל בה בעת להתרתח מכך שרמז שהיא אישה פחות נחשקת מהאישה שיש לו כעת." (עמוד 139)

והגירסה הישראלית של רגשות מעורבים, באדיבות עולם: שולה אומרת לבעלה, אתה יודע, מוישל'ה, מבין כל החבר'ה בגדוד שלך במילואים, לך יש הכי גדול.


פוליטיקה
"אני חושב שמנהיג אמיתי צריך לשגות כמה פעמים בחייו כדי שיידע גם לעשות דברים נכונים," הוא אמר. "אבי, ינוח על משכבו בשלום, היה אדם חכם והגון, והוא נהג לומר לי: 'רנדי, תראה לי אדם שלא עשה שגיאות בדרך, ואראה לך אדם שלא הגיע לשום מקום.' הוא היה אדם שידע שכדי לחיות את החיים לעומק, על האתגרים שהם מציבים, צריך גם לטעות, מפני שבלי טעויות אין הישגים. אלמלא הטעויות והכישלונות, כיצד היינו יכולים למדוד את הצלחותינו?" (עמוד 347)

מזל שלא כל מה שעובד על האמריקאים הדי תמאים עובד גם על ישראלים מחוספסים וקוצניים.


עוד קצת פוליטיקה
"אחרי זה נסענו לבית סוונסון, המקום שבו יכולות אמהות חד הוריות טריות למצוא תמיכה ומקום מגורים. זה היה הביקור השני של ראש העיר במקום, מאז שהתפרץ לכאן בלא הזמנה באותו לילה בשבוע שעבר. הוא כבר דאג לניקוי השטיח שעליו הקיא, אבל כעת הגיע לשם כדי להציג בפני מנהלת המקום, גיליאן מטקלף, המחאה על סך חמשת אלפים דולר. הייתי די בטוח שהעירייה הצליחה לגרד יותר מחמשת אלפים דולר בשנה לבית סוונסון – בטח קרוב יותר לחמישים אלף או מאה אלף – אבל כשאתה נותן הכל בבת אחת זה מצמצם לך את מספר הזדמנויות הצילום. עדיף עשרה או עשרים ביקורים עם המחאה של חמשת אלפים בכל פעם." (עמוד 273)

בפוליטיקה, לפעמים פחות זה יותר.


מה שנכון, נכון
"אף אחד לא מתקשר למשטרה כשהוא שומע ירייה אחת. אנשים אומרים, היי, מה זה היה? ומחכים לירייה נוספת, וכשזה לא קורה הם חושבים שזה בטח היה סתם מכונית שעברה, וחוזרים לראות טלוויזיה." (עמוד 259)

מקווה שאף אחד לא באמת יצטרך להתלבט בשאלה הזו.


תורת היחסות
"ידעתי שתסכים," הוא אמר. "אתה יודע למה?"
הייתי מוכרח לשאול. "למה, רנדי?"
"כי כשאתה איתי, זה כל הזמן מזכיר לך שאתה אדם הרבה יותר טוב." (עמוד 269)

כך תמכור את נשמתך לשטן ותמצא לזה הצדקה.

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על קרוב מדי הביתה