"הן אי אפשר להרגיש מכאן גם את חום ידיך עמנולינו ובכל זאת מרגישה אני בו, מתגעגעת עליו, עליך, אל – "

האינטימיות בספר הזה על כל שעל וכל פסיעה כמו משרטטת לקורא מפת אהבה ומהפנטת את הקורא. זהו מסע ספרותי עם רמיזות ומחוות נפלאות וסערות של הנפש ואולי יש אנשים שחופנים געגוע כזה באופן תמידי כמו <mark>לאה</mark> שלנו.

בסוף הכל זה זיכרונות וריחות וקולות ומתי הם מתעמעמים ונעלמים בבליל החיים ומתי הם צצים בהוד והדר לה

'אוף, לעזאזל עם יוקר המחיה!' מתחשק לי לצרוח בקולי קולות. 'למה דירה אחת מסכנה עולה יותר ממיליון שקל? למה, אה?'

אני צופה בכתבה בחדשות בערוץ 2 שעוסקת בדיוק בנושא הזה. הכתבה עוקבת אחר מספר זוגות צעירים שבסך הכל רוצים לקנות דירה. מבטיחים להם הרבה דברים כמו למשל הוזלה במחיר הדירה בעקבות הצעת החוק של לפיד (0% מע"מ) אבל אחר כך הזוגות הצעירים מגלים שלא כך הדבר ושההיפך הוא הנכון ומה לעשות, הממשלה התפרקה

בכל פעם שההורים שלי היו רבים והייתי קטנה מכדי לצאת לבד מהבית הייתי נכנסת לחדר שלי סוגרת את הדלת ומנסה בכל כוחי לא להיות שם.
הדרך הטובה ביותר בשבילי להתנתק היתה ספרים. עד היום זה ככה. ספרים רבים היו חברים טובים שלי וליוו אותי בשעות קשות, ובכל זאת כובע קסמים היה תמיד מיוחד. כל ספר הווה בריחה כאשר שקעתי לתוכו, ואיפשר לשכוח את המציאות. הבעיה היא שכשסיימתי לקרוא החזרה להווה היתה מלווה בנפילה קשה. לא כ

יש סופרים מסויימים, מהטופ של הקאנון הקלאסי כאלה (אם יש דבר כזה בכלל), שנדרשת עזות מצח ברמה גבוהה כדי לבוא ולסקור את יצירתם, בטח להעביר עליה ביקורת, שהרי מצד אחד Noblesse oblige כפי שאומרים בצרפתית ומצד שני - ציפיותיי מעצמי, אם כבר להשקיע בסקירה/ביקורת על יצירה ספרותית, הן לא להסתפק לעולם ב"נהניתי", "לא נהניתי" ושאר הגדרות מהז'אנר האמורפי, שלא אומרות דבר לקוראים ויש להודות - גם לא לעצמי, בחלוף הזמן

ברלין, 1932. בסיר גועש ורועש זה של ארבעה מיליוני בני אדם מזמן הגורל את פגישתם של שניים. זרים ומוגנים מחשכת הלילה אך ורק על-ידי קירותיו המתכתיים של קרון החשמלית, יושבים גבר ואשה. יהודי וגויה. גרוש כבן 35, ועלמה בראשית שנות העשרים לחייה. ולמרות ההבדלים הניכרים, לא חסר להם מן המשותף: גם הוא גם היא נמנים על קורבנות חרב הבדידות. אין הם נוסעים לשום מקום, אלא תרים אחר מפלט מרגשות האהבה הנכזבת. שניהם מוצא

נדמה לי שהספרים שאני הכי נהנה מהם הם אלה שלא תיכננתי לקרוא מלכתחילה. אולי זה מפני שכשאני להוט לקרוא ספר כלשהו, אני מפתח עבורו תדמית מסוימת וציפיות גבוהות, וכשאני סוף-סוף מגיע לקרוא אותו, הוא שונה מאיך שדמיינתי אותו ואני מתאכזב.
"והוא האור" הוא אחד הספרים שהחלטתי לקרוא אותם התקבלה בספונטניות, ואכן הרבה זמן לא נהניתי מספר כמו שנהניתי הפעם - וזו גם הסיבה החלטתי שהוא ראוי לביקורת בסימניה.

הקסם של

אז מסתבר של<mark>לאה גולדברג</mark> יש גם רומן.

(שהיא מן הסתם בחרה לגנוז ולא להוציא לאור, מה שקצת צ''ע המעשה של כן להוציא אותו לאור, אבל הרווח הוא ברור, ובנתיים ברי ושמא- ברי עדיף)

והרומן הזה ממש נחמד.
נחמד כזה שלא מסעיר, לא מפוצץ, ולפעמים העלילה כלל לא עניינה אותי.
הדבר שעניין אותי וגרם לי להנות, זה שבכל זאת, מדובר ב<mark>לאה גולדברג</mark>. וניכר מאוד שאת הספר הזה כתבה משוררת.
הכל יפה ונעים, והמחשבות וההתנהג

הספר האלמותי של <mark>לאה גולדברג</mark>,יצא במהדורה חדשה. החידוש

הינו באיורים המלווים לטקסט הנהדר.האיורים הינם

מעשה-ידיה של המאיירת נטלי וקסמן-שנקר שנעשו כחלק

מפרויקט-גמר מסלול האיור בבית הספר שנקר.

כבר מהדף הראשון יש כפולת- דפים ובו נפרשת דמותו של ברנש

חייכן,מפוזר,מבולבל,מרכיב משקפי-יורם ובעל רעמת שיער

שחורה גדולה מפוזרת המתבדרת ברוח.{ מזכיר קצת את

דמותו של "דודי שמחה" של ע. הלל}

רומן "חדש" מאת <mark>לאה גולדברג</mark> ? ועוד גנוז ? שבעים ומשהו שנים אחרי כתיבתו וארבעים שנים אחרי מותה של המחברת ? אין מצב שמישהו יכנה עצמו "חובב קריאה" ולא יתאמץ להשיג את הספר ולהתעמק בו - בפרט אם גדל על ועם <mark>לאה גולדברג</mark> ("איה פלוטו", "המפוזר מכפר אז"ר", "דירה להשכיר"... יש צורך להזכיר ?!) ובפרט שהוא (הספר) נמכר כרגע במבצע מפתה.

ואכן - השורש א.מ.צ על הטיותיו השונות, מיטיב לתאר את ההתמודדות הנדרשת עם "אבד