ביקורת ספרותית על כל הסיפורים מאת לאה גולדברג
ספר בסדר

---

יש סופרים מסויימים, מהטופ של הקאנון הקלאסי כאלה (אם יש דבר כזה בכלל), שנדרשת עזות מצח ברמה גבוהה כדי לבוא ולסקור את יצירתם, בטח להעביר עליה ביקורת, שהרי מצד אחד Noblesse oblige כפי שאומרים בצרפתית ומצד שני - ציפיותיי מעצמי, אם כבר להשקיע בסקירה/ביקורת על יצירה ספרותית, הן לא להסתפק לעולם ב"נהניתי", "לא נהניתי" ושאר הגדרות מהז'אנר האמורפי, שלא אומרות דבר לקוראים ויש להודות - גם לא לעצמי, בחלוף הזמן. "האימה!", כפי שלחש-זעק מרלון בראנדו בסיומה של יצירת המופת ההיא של פראנסיס פורד-קופולה.

לאה גולדברג היא נפיל. ספרי הילדים שכתבה, השירים שברובם זכו ללחנים קסומים שהטיסום לשמי הנצח של השירה והפיזמונאות הישראלית (שימו את הרצף הרלוונטי ביו-טיוב. בטח שכחתם כמה פנינים מאחורי הארון), הרומנים, המאסות, הביקורות הספרותיות, התרגומים, כל אלה בתוספת לסיפור חייה הטראגי (נפטרה ערירית בגיל צעיר יחסית), הופכים את לאה גולדברג לאבן מרכזית, קונגלומרט שאין בלתו, במסד היצירה הספרותית הישראלית בת ימינו. וזה נאמר עוד בזמן אמת, ככה שיש לי קבלות. הפולמוס שניסו כמה מצחיקים לייצר לפני כמה שנים עת נבחר דיוקנה לעטר את אחד משטרות הכסף החדשים של ישראל - היה מחוצף בהזותו (או להיפך). בפשטות: מישהו מכיר יוצרת ספרותית נוספת שמלווה אותנו ביצירתה מיום לידה ועד מוות? לא?! אז תתקדמו בבקשה. גולדברג עברה גם את מבחן האיכות וגם את מבחן הזמן. מזמן. לפחות כל עוד ימשיכו כמה משפחות ישראליות לחיות בבתים משותפים.

לפעמים, פרסומה של יצירה ספרותית אחרי מותו של המחבר עושה עמו חסד. וגם עמנו, הקוראים. כך קרה למשל עם כמה מיצירותיו המיתולוגיות של פראנץ קפקא אותן ביקש להשמיד, אלא קיום צוואתו הוטל על מקס ברוד, חברו הטוב, שלא עשה כן, למזלנו. וכך קרה גם עם לאה גולדברג: הרומן הגנוז שלה "אבדות", שראה אור לפני מספר שנים, הוא מופת של כתיבה אסוציאטיבית ועושר לשוני שאי אפשר לטעות בו. כמה מהסצינות המרכזיות כתובות באיכות כה גבוהה, עד שאינך יכול שלא לדמיין את ההתרחשות במלואה, כאילו צופה אתה בסרט ולא שקוע בקריאת ספר. כל פרט ופרט חד וברור כאילו הואר בזרקור הנע ב-360 מעלות סביב צירו. מענג ומדהים.
ומצד שני, לעיתים, הפרסום עשוי להותיר תחושה מאולצת, כאילו מוכיח על דרך השלילה, שאילו אמור היה לצאת לאור, היה המחבר טורח לעשות זאת בעצמו ולא מותיר את המלאכה למנהלי עזבונו ו/או אנשים שלא הכירוהו ואת כוונותיו, בטוחים בצדקת דרכם ובתרומתם החד משמעית לאנושות.

"כל הסיפורים" מאגד שורה מכובדת מסיפוריה הקצרים של לאה גולדברג, שנכתבו בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים ושפורסמו ברובם בכתבי עת יהודיים בליטא ואחרי עלייתה ארצה - בעיתונות הכתובה המקומית. לכאורה וגם עפ"י הצהרת העורכים, גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף, חוקרי ספרות מוכרים וידועי שם ומוניטין, הסיפורים קשורים האחד לשני, לפחות ברובם, גם בסגנונם כמובן, אבל גם בנושאים המטופלים בהם, שאפיינו גם יצירות אחרות ומאוחרות יותר של גולדברג.
אלא מה? מסתבר שכדי לזהות את כל אלה, נדרשת 'עבודת הכנה' לא מבוטלת, בעיקר קריאה מקבילה של דברי פרשנות שיסייעו בידי הקורא ההדיוט להבין את הנמשל, לזהות איזה מהסיפורים מתכתב למשל עם שירה של גולדברג "את תלכי בשדה", איזה מביע את תגובתה לפרוץ מלחמת העולם השנייה והיכן בדיוק היא מנהלת דו-שיח סמוי מעיני הקוראים עם אלתרמן. לא במיוחד מחבב את הצורך הזה, בפרט כי הוא מחזיר אותי באחת לימי התיכון הפחות עליזים שדווקא היו כאלה ברובם, עת אולצנו ללמוד יצירות ספרותיות לפי משקל ומשמימות ברובן, מבלי להבין את הקשרן למציאות חיינו ועוד מפיהם של מורים שהיו הכל מלבד אינטלקטואלים. על כן 'קיצרנו הליכים' באמצעות, למשל, צילום אובססיבי של מאמרי מנשה דובשני, שבהתאם לפרסומו-כי-רב כ"מפרק יצירות למרכיביהן המולקולאריים", 'איפשר' לנו לקרוא את מאמריו בלבד ולא את היצירות עצמן... ציון סופי במקצוע: 70. סביר מינוס.

כן, זו עדיין לאה גולדברג המוכרת, זו עם העברית העשירה, הדימויים הייחודיים והכתיבה הרב-רבדית. וכן, כמה מהסיפורים באמת מרגשים, בהחלט מרחיבים לב ודעת, לגמרי נאמנים לזו שבראה אותם. אלא שכפי שאמר פעם אלביס פרסלי (איזה מעבר חד... אני שובב!), כשנשאל בימי זוהרו לדעתו על כוכב עולה-מקביל, בוב דילן, והשיב "לא יודע, יבש לי בפה" - כך הרגשתי גם אני ביחס לספר הזה. לא יכולתי להתעלם ממנו כשראיתיו בחנות אך בדיעבד גם לא היה קורה כלום אילו הייתי עושה כן. בשתי מילים מהז'אנר האמורפי: לא נהניתי. סליחה לאה.

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על כל הסיפורים