“#
זיכרון הוא מתעתע. אם תדבר, נניח, עם שני שותפים לאותו זיכרון תמצא פעמים רבות פער בסיפורים. הוא פגש אותה באוטובוס, היא פגשה אותו ברחוב. היא לבשה בגד אדום – מה פתאום, היא בחיים לא לבשה אדום... וכך הלאה. פעמים אחרות אנחנו מעבדים את הזיכרון בצוותא, מלטשים ומרטשים אותו לאחור מדברים על מה שהיה שם ומפיקים גירסה מוסכמת, אחידה שגם היא אינה מדוייקת, אבל היא הופכת לעובדה בזכות ההסכמה. האם יש זיכרון מדוייק? קשה לדעת.
המספרת היא אשה באמצע שנות הארבעים, נשואה שנים רבות ואם לשני בנים בוגרים, שהחליטה לאחרונה להיפרד מבעלה. כל ימיה השתייכה למשפחה מורחבת שהורכבה משתי משפחות יסוד ובעלה היה הבן הבכור של המשפחה האחרת. יום אחד מתגלות עצמות סמוך לבית המשפחה. מתברר שאלה עצמותיה בנות ה-16 של הבת שהיתה חברתה הטובה, אחותו הצעירה של בעלה, שנעלמה לפני עשרים וחמש שנים. האשה, מבולבלת ועצובה, מגיעה לפסיכולוג בתקווה שיעזור לה להתמודד עם העצב והבלבול.
בין אנשי המקצוע – מטפלים וחוקרים - יש מחלוקת בנושא הזיכרון המשוחזר. קורבנות התעללות – או טראומה בילדות – מדחיקים לפעמים זיכרונות ההתעללות. תרפיסטים מצד זה של הגדר משתמשים בתרפייה בניסיון לעזור להם להם לזכור ואת מה ששכחו ולהחזיר להם שליטה על חייהם. מהצד השני טוענים האחרים שמה ש"זכרו" המטופלים כתוצאה מהטיפול הם זיכרונות מושתלים וזרים. התרפיסט, שהוא דמות משמעותית ביותר עבור המטופל, נוטע במטופל "זיכרון" שאינו שלו, גם אם כוונותיו טהורות. הזיכרונות "שהתגלו" בגלל הטיפול הם סיפור מומצא (לא במודע) שלמרות שהמטופל והתרפיסט מאמינים בו הוא אינו נכון ותוצאותיו קשות מאד, לפעמים.
לא חשבתי שאכתוב על הספר. רובו כתוב היטב, מעניין לקריאה אך לחלוטין לא מותח. לדעתי הוא אפילו לא יכול להיות מוגדר "מותחן" למרות העצמות המתגלות בעמודיו הראשונים. למעשה רק כחמישים עמודים אחרונים מתוך 352 העמודים בספר אפשר להגדיר, בהסתייגות, כ"מותחים". אבל מעניין היה לקרוא אותו ומעניין מאד היה לחשוב על כל הזיכרונות – חלקם שלי, חלקם של אחרים – שספק אם התקיימו, כמו שזוכרים אותם, במקום כלשהו – פרט למוחו של הזוכר.”
