הספר כתוב היטב. אין שום ספק ש<mark>איריס אליה-כהן</mark> היא כותבת מוכשרת (זה הספר הראשון שלה שאני קוראת). נהניתי מהשפה ומהכתיבה... למרות שהיו המון אי דיוקים ברוסית. הבנתי שהיא השקיעה לא מעט מחקר, אבל אם כבר- אז תדייקי! היו לא מעט עיוותים של הטיות הפעלים למשל. וזה בסדר, הבנתי את הכוונה, אבל עדיין אם כבר משקיעים בשימוש בביטויים בשפה אחרת- כדאי שהם יהיו נכונים. אבל נעזוב את זה לרגע. מה שעיצבן אותי באמת בהקשר של

אחרי "מכתוב", "דושינקא, נשמה" ו"גלבי" הגיע תורו של הספר הנוכחי למדף הספרים שלי. זה הספר השישי של <mark>איריס</mark> אליה כהן, שביניהם הופיעו שני ספרי שירים: "שחרחורת" ו"פלא-פואמות ושירים".

"גבר אישה ציפור" הוא רומן שבסוף כל פרק משולב קטע שירה. הספר מיוחד בעריכתו וכתיבתו הפואטית מוסיפה לו תבלין משובח.

בסיפור הזה תמצאו לכאורה סיפור של אהבה המשתרע על פני כשלושים שנה, והמפגש בין בני הזוג מתקיים בצמתים

ספר חדש... יגיע לחנויות לקראת סוף חודש ינואר 2016.


זהו ספרה השלישי מבית היוצר של <mark>איריס</mark> אליה כהן. ככל שהבנתי גם הוא כקודמיו, משובח, רגשי עם דמויות ייחודיות ומיוחדות כתוב בשפה מלוטשת, ציורית ומטאפורית.

הספר הנוכחי, עוסק במספר נושאים כואבים ומצערים שעדיין יש להם גבנון:

א. "פרשת ילדי תימן" כשבשנים 1948 – 1954, הוצאו ילדים קטנים ממשפחותיהם הביולוגיות, וברוב המקרים הילדים היו מתחת לגיל שלוש

אתחיל בשתי מילים ספר נפלא.
הדס בת שלושים וווו,חבר שלה אחרי ארבע שנים חברות,והצעה לנישואים.פתאום יום אחד מחליט לקום ומבלי סיבה מוצדקת להיפרד.
ואז הדס מתחילה לדעוך,מרגישה שהיא דחויה ולא יפה ושמנה,
ביום ההולדת שלה מחליטה לצאת לבלות בפאב,ושם היא באמת נופלת לתהום.
עלילה מרתקת,הסופרת <mark>איריס</mark> כהן,חורזת שרשרת של אירועים,וממש לא צפויים בספר.אותי הספר הפתיע ובגדול.
לסיכום ספר יוצא מהכלל,ומומלץ מאוד.

ציפור נוטשת חוזרת

היה לי חיבור מידי לספר, גבר אישה ציפור, של <mark>איריס</mark> אליה כהן, שהיה כרוך במשיכה חושנית לא מוסברת, תולדה לרגש ושכל שחברו יחדיו. כשסיימתי את הספר שאלתי, מה גרם לי להרגיש כך?

• כריכת הספר הסגלגלה מהממת, כצבע העניים של אליזבט טיילור וגיבורת העלילה, כך כתבה הסופרת, באחד מהבלוגים. (אם יש כותבת שזוכרת את טיילור, אני בעדה).

• יש בכריכת הספר רישום כל כך יפה של ציפורים שבריריות עפות,

ג ל ב י – <mark>איריס</mark> אליה כהן

כבר בתחילת הקריאה שמחתי להיווכח כי הסופרת הרימה את הכפפה לכתיבת הנושא העלום ביותר במדינת ישראל במשך כיובל שנים, ואשר עד היום טרם פורסם לציבור הרחב פיתרון התעלומה.
מדובר על נושא כואב למדי - "חטיפת ילדי תימן ובני עדות המזרח מקום המדינה ועד אמצע שנות החמישים." כפי שמציינת הסופרת, למעלה משמונה מאות ילדים נעלמו, בלעה אותם האדמה. נלקחו בבוקר בריאים לבית החולים ולמחרת, כאשר

הכתיבה של <mark>איריס</mark> היא כתיבה עשירה , היא לא חוסכת בתיאורים, אנלוגיות ושפה שלפעמים היא על גבול השירה ואני מאד אוהבת את זה. עבורי כאשר ספר כתוב טוב זה הדבר הכי משמעותי בספר. בתור חיפאית היה נהדר לקרוא על העיר המוכרת לי , כולל תיאור מקומות מסוימים כמו קולנוע ארמון, החוף השקט, הדר הכרמל ועוד.
<mark>איריס</mark> יודעת לספר סיפור, אני מאד התחברתי לדמותו של בן עמי, לא זכור לי ספר שקראתי על מישהו שנפל במלחמה והאובדן שלו

בשנת 2010 כשיצא ספרה הראשון של הסופרת - מכתוב - היה דיון על הספר בפייסבוק, אם אני לא טועה בדף של ההוצאה. נורא התרגשתי לראות דיון על הספר, בדיוק סיימתי לקרוא אותו, וכל כולי נשביתי בכתיבתה של הסופרת. הרבה ישירות היתה בכתיבה שלה, מילים גלויות שעומדות איתן בפני עצמן, לא מהוססות, ולא נחבאות.
אז למה בעצם ההקדמה הזו והחזרה לספרה הראשון? כי אני זוכרת שכתבתי שם בשרשור ההוא שאהבתי את הספר, אבל הרגיש לי שה

השואה מול היעלמם של ילדי תימן: מי לוקח? אלה טראומות מתחרות; הנושאים האלה נפיצים ונדושים כאחד. כל כך הרבה התייחסו אליהם, עד שנדמה שלא נשארה דרך מקורית לעשות זאת. לכאורה נראה שלילדי תימן אין סיכוי מול השואה. מי יכול על השואה? אבל במסגרת משחק הזהויות הזה, כובש כאב האבדן של התינוקת שנלקחה בשחר ימי המדינה, מקום משל עצמו. לא בהתנצלות על קוטן הכאב ביחס לשואה, אלא בגאווה מהולה בדמעות: כן, אני פה, וזו זכות