שירתה של איריס אליה כהן היא שירה של השתאות גדולה. אליה כהן מיטיבה לגלות את נשמת האדם בכול. בלי לכסות על חולשות ובלשון טבעית, היא מזמינה אותנו אל היכלי נפשה פנימה, בה בשעה שהיא פונה אל העולם שבחוץ ומתעכבת על אותותיהן של נפשות אחרות: חיות או דוממות, מתות ונוכחות. יחד איתה אנחנו שומעים צחוק סביב, אנו חרדים לשלומם של הדברים היפים, מחפשים אחר אותות היופי גם בנוף הפשוט ביותר, או מחפשים מילה פשוטה כדי לתאר נוף עשיר וצבעוני.

שלוש פואמות בקובץ הזה: שיר אהבה ארוך שמאפשר לנו להקשיב לשיחות שבלב בין גבר לאישה; שיר מסע להודו, שכולו חומר בלול ברוח, היסטוריה שזורה בביוגרפיה, בעקבות ביקור שערכה אליה כהן במחוזות משפחתה ועדתה; והפואמה "יולדות", שמבין שורותיה הרועדות עולה נעימת ההפצעה אל העולם, תינוקת ואם נולדות יחדיו. בין הפואמות משובצים שירי יתמות מאב, הנוגעים עד הלב, ושירי חברות ואחוות נשים מלאי הדי חיים. זוהי שירה שראויה להיות נקראת באהבה, כי נצנוצי פליאה מיפי העולם מזדהרים בה בכל טור וטור.

שם הספר
מַכְּתוּבּ - הכבשה השחורה #
דושינקא, נשמה
גלבי - פרוזה #
גבר אישה ציפור