“אמא שלי אמרה לי, שאי אפשר להתיימר לקרוא "את כל הקלאסיקות" ולפסוח על דיקנס; "זה כמו לדבר על שאנסונים צרפתיים ולא להזכיר את ברל, ברסנס או אזנבור" - היא אמרה... ואני, ילד טוב אני.
רק שחיכיתי קצת זמן עד להופעתה של מהדורה כמו זו, שהצהירה על עצמה מלכתחילה כ"מיועדת למבוגרים" ושהתחייבה "להביא את הטקסט המקורי במלואו". שאכן - תהלומה גדולה היא בעיניי, תיוגם של כל כתבי דיקנס, טוויין, פו וכיוצא באלה סופרים, במדף "לילדים ונוער". נכון שגיבוריהם של אלה (או רובם) - ילדים, אבל מה לגבי קהל היעד ?! ועזבו את זה, בדקתם לאחרונה את סגנונו הארכאי של התרגום הנפוץ בישראל לספר "הקלברי פין" למשל ? פעלים בזמנים מקראיים, תיאורי מצב הדורשים בי.איי בארמית... מי מדבר ככה, אלוהים ?... והגופן ? קטן ומחוק, בדיוק כמו סדרת ספרי ההסטוריה לבגרות משנות השבעים-שמונים, אלה שעברו עשרה דורות במשפחה ונותרו חדשים - פשוט כי אף אחד לא טרח לקרוא בהם... לא כיף גדול, בקיצור.

אז הנה - ניצלנו : מהדורה עברית חדשה, עדכנית, מאירת-עיניים, מפתה, לגדולה שביצירותיו של צ'ארלס דיקנס, מהענקים שבסופרי בריטניה. ואיזה ספר זה, הלליי, כמעט הספקתי לשכוח... כמה עצוב, כמה פסימי, כמה אמין... "והשיטה" של דיקנס, פשוט רב-אמנות : מוסר תיאור מסוים ואז מוסיף מעין "הערת מחבר" תמימה כביכול, שקורעת לגזרים כל אלמנט-שהוא בסדר החברתי בבריטניה של אמצע-שלהי המאה ה-19, במערכת המשפט, בהלכי המחשבה, בהכל. הייתי אומר "הומניסט גדול", אילולא הנימה האנטישמית העולה מהספר, שנותחה כבר מכל זווית אפשרית ונטחנה עד דק. אמנם לא נתתי לאיכסה הזה לקלקל לי את ההנאה, אבל ביום הדין אשמח לשאול את מר דיקנס - שו ? לתאר על בוריו את סבלם של החלשים, אך לעשות במקביל דמוניזאציה של היהודים ? איך מסתדרת, פליז ?...

ואף על פי כן : מומלץ מאוד, לא רק כחוויית קריאה, אלא בעיקר כעדות הסטורית מאלפת; אם זה מה שהיו שווים חיי האדם באירופה "המתקדמת" של לפני 150 שנים, מי בדיוק היה "הפראי" במשוואה הקולוניאליסטית ?...”

“ספר מקסים.
מראה את הצביעות החברה של אותה תקופה,ומאוד הומוריסטי.
הספר גרם לי ליצחוק עם הדמויות,לכאוב את כאבן ולשמוח בשימחתן.
אוליבר הוא אחת הדמויות המקסימות שקראתי עליהן(למרות שהיו פעמים שהוא היה יותר מידיי מלאכ.לא יודעת,כנראה שזאת הייתה הדרך שלו לשמור על האנושיות והתום שלו).

אבל הדמויות שהכי אהבתי בספר היו ננסי,ג'קדוקינס(או ליתר דיוק "דודג'ר")ופייגן(שלמרות הצגתו הסטריאוטיפית כ"כ)הוא היה אחת הדמויות הטובות והמעניינות ביותר בסיפור.

ספר חובה! (:”