ביקורת ספרותית על מסתערבים - אגדה ישראלית מאת מתי פרידמן
ספר מעולה

---

לא פחות מעניינים מסיפורי הפעולות המבצעיות אלה סיפוריהם האישיים של הגיבורים. מדובר בקבוצת צעירים, עולים חדשים בעלי השכלה מועטה ומועדים לאייש את תחתית הסולם החברתי במדינת ישראל. אלא שבזכות כשרון אחד מדהים — ערבית כשפת אם — נשלפו משם על ידי הפלמ"ח. (למה הדבר דומה? לסופרמן, שבמכורתו הפלנטה קריפטון היה ילד ככל הילדים, אבל על כדור הארץ שלנו באו תכונותיו הביוכימיות לידי ביטוי כ"superpowers".)

רק שלהתחזות כמי שאתה כמעט-אבל-לא-בדיוק, זה לא פשוט. הרי אותם בחורים לא היו מוסלמים מחיפה. הם לא ידעו בדיוק איך להתנהג בתפילות במסגד (כשנוכחות במסגד הייתה נחוצה מאחר ושם נטו מנהיגי הערבים להשמיע הודעות חשובות). הם גם לא דיברו בדיוק את הניב הארצישראלי של השפה הערבית (שכן יש יותר מניב אחד כזה, בדווי וחיפאי וחברוני יודעים לזהות מי ומי). לעתים בחרו בסיפור כיסוי אחר, לפיו הם סורים או עירקים שהגיעו לארץ כמתנדבים ב"צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י, אבל זה רק העלה סכנות אחרות. מה היה קורה אילו נחקרו על ידי ערבי שבאמת נלחם בשורות אותו צבא והתחיל לשאול על יחידות ואנשים?

האמת, היה שיעור תמותה גבוה בין המסתערבים האלה. מעשה בבחור שנשתל בין שבויי מלחמה ירדנים בתהליך שחרור (מיד אחרי הסכם שביתת הנשק ב-1949) ולא הגיע אלא כמה מטרים מעבר לשער מנדלבאום עד שנתפש. קודם לכן, על מנת "להתמזג", הבחור "נכלא" יחד עם יתר השבוים, אבל לרוע המזל הוא עורר חשדות אצל אחד מהשבוים האמיתיים שהסגירו מיד עם הכניסה לשטח ירדן.

מתי פרידמן המחבר עצמו עשה מעשה כזה, כפי שקוראי ספרו "דלעת" כבר יודעים. הוא נסע לדרום לבנון (לגמרי מטעם עצמו) כתייר קנאדי. רצה לבקר במקומות שהכיר משירותו כחייל צה"ל. וזה הלך לו, מאחר והוא באמת קנאדי ובין ערביי דרום לבנון גם אני הייתי יכול להתחזות כקנאדי. אבל זה היה ב-2002, לפני שלכל אדם הייתה נוכחות באינטרנט ותוך כמה דקות ניתן לוודא עם מי יש לך עסק.

בכל אופן, לגיבורי הספר היה מזל. אחרי כמה שנים מתוחות בביירות הם הוחזרו לארץ, השתלבו במערכת הבטחון והגיעו רובם לשיבה טובה. מתי פרידמן ראיין אותם כעשור לפני שהספר יצא לאור, ובזאת יצר תעודה רבת ערך של תקופה שעדיה הולכים ומתמעטים.

» ביקורות נוספות של strnbrg59
» ביקורות נוספות על מסתערבים - אגדה ישראלית