תראו גבירותיי, רבותיי. אני אמביוולנטי. קודם כל, ה' יודע איך שאלתי לתרגום של דיקמן ובסוף הביאו לי את התרגום של יהושע פרידמן. ככה שאני נותן את המחשבות עם תרגום יותר עתיק. העברית הארכאית הקשתה עליי מ א ו ד, במובן שלבסוף עלעלתי בעלילה של הפואמה כדי להבין מה אני קורא. זה בהחלט עזר. כנראה שארצה לחזור לוירגיליוס עם התרגום של דיקמן מאחר והתרגום שלו ל"מטמורפוזות" יחסית נהיר על אף הארכאיות. אבל עד כאן התרגו

פריקוול רומאי ליקום ההומרי של מלחמת טרויה, ריבוט של האיליאדה והאודיסאה כדי שיתאימו לקורא/מאזין הרומאי אנין הטעם וחדור תחושת העליונות הרומאית.
נכון, אבל גם אפוס מרהיב ומרתק שהצליח בפרקים מסויימים להתעלות על המקור. בולטים במיוחד ספרים ב', ד' ו-ו' (נפילת טרויה, אהבת דידו ואינאס והשאול בהתאמה), מהפרקים הטובים ביותר שקראתי. אותם ספרים שהקריא <mark>ורגיליוס</mark> בחצרו של אוגוסטוס שזכו להתפעלות רבה.
התרגום ארכאי מע

האינֵאיס של וירגיליוס היא אולי המפגש המושלם – וגם הבעייתי ביותר – בין שירה מיתולוגית עתיקה לבין פוליטיקה רומית בת זמנו. יצירה זו, שנכתבה במאה הראשונה לפנה"ס, נתפסת בדרך כלל כהמשך ישיר להומרוס: "אודיסאה" עם יסוד נוודי ו"אליאדה" עם יסוד מלחמתי. אולם, מתחת לפני השטח, היא פועלת אחרת: היא מנסחת מיתוס של ייעוד ושל משמעת עצמית, שבו גיבור איננו רק אדם אלא אמצעי היסטורי, כלי בידי הזמן, העיר והמדינה.

אבל