אתם יודעים - בסופו של דבר – הרי כולם אנשים...

מכירים את אלה שמחכים כבר שנים ליום הזה? בקוצר רוח. לראות את כולם. לראות ולהראות. לענות על הסקרנות ועל הגעגוע.
את אלו שמייד יצטרפו אל היוזמים. אל המארגנים. יחפשו ללא לאות להגיע אל כולם, אל כולן - יחלקו משימות. יחלקו תפקידים.
את אלה שיוזמנו ויבחרו להתעלם בשאט נפש, לא, אל תעלבו, הם לא מעוניינים - אתם בשבילם לא מעניינים.
את אלו שמתלבטים עד לרגע האחר

מה קורה כשרעיון טוב וכותב טוב נפגשים? במקרה הזה קרה פחות מטוב. קראו והבינו.
פעם היו ארבעה אנשים אמיתיים וילום החליט להפגישם מתוך דמיונו הפורה וליצור את פסיכותרפיית השיחה, הלא היא הטיפול בדיבור. מי הם אלה? הראשון הוא ד"ר יוזף ברויר, רופא מפורסם ומאבחן עילוי. השני וכעזר כנגדו, פרידריך ניטשה הפילוסוף המפורסם. פה ושם הבליחה דמותו של זיגמונד פרויד, רופא צעיר בן 26 וחברו הטוב של ברויר. מי שהפעילה את כל

כשניטשה בכה, לא נותרתי אדיש. טיפול שלם עברנו, אני והניטשה שבי; אני והדוקטור ברוייר שלי. הבכי שלנו, היה מטהר, מזכך. בכי של שינוי פנימי קל ועמוק. בכי שמשמח יותר מכל צחוק.

הקריאה בספרו של הפסיכולוג החריף הזה, היא סוג של טיפול. אלא שבשונה מטיפול רגיל, הסורק את כל הנפש ומאבחן את מקורותיה, כאן היה זה טיפול לחלק מאוד מסוים בתוכי - לניטשה שבי. לאינטלקנט המופרע, שקורא תיגר על כל שאר החלקים. החלק האמיתי,

למה בחרתי במהלך השבועות האלה של המלחמה לקרוא דווקא את הספר הזה של הפסיכיאטר היהודי /האמריקאי ארווין <mark>יאלום</mark>, אינני יודעת. ובעצמי הופתעתי שהקריאה בו אפילו לא הכבידה, ההפך. התחושה הייתה שהוא משלים או מדגיש את ההכרה שאנחנו זמניים כאן, או כפי שנבוקוב פתח את הביוגרפיה שלו במשפט: "על פני התהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפלה" .

<mark>יאלום</mark>– פרופסור אמרי

ילד קטן שלוקח עוד ממתק ועוד ממתק, היד שמשתיקה את השעון המעורר כדי להרוויח "רק עוד דקה", הדחף לעצור את הלמידה לבחינות ופשוט לעזוב הכל וללכת לים.... וכנגדם- אותן קריאות "גבוהות" יותר- ההורה שאומר "אחרון ודי", הפחד המציק שמא תאחר שעולה באותן "כמה דקות" של שינה, המחשבה שהים עוד יהיה שם גם אחרי הבחינות.

המאבק הזה בין מה שפרויד קורא לו "איד" ו-"סופר אגו" ליווה אותי במהלך הקריאה. האיד, הקול היצרי שבי

אם הייתם יכולים לבחור לשבת לשיחה עם <mark>יאלום</mark> או עם שפינוזה, במי הייתם בוחרים?
מאדם ברוך זצ"ל למדתי לא לפרוש מהציבור. לאנשים חכמים מאוד יש את הנטייה להתבצר באיזה מגדל שן ולהתבודד שם כי אף אחד פשוט לא יכול להשתוות להם. שפינוזה היה אחד מהם, אבל נשאלת השאלה מה זה שווה? מה גורם לאדם לוותר על חברת בני אנוש , על אהבת אישה והכי חשוב על אוזן קשבת.
<mark>יאלום</mark> בנקודה הזו חכם יותר משפינוזה, הוא אדם מבריק בתחומו,

אפיקורוס נמצא בראש רשימת הפילוסופים האהודים עלי. הטענה שלו שכדי לחיות טוב צריך בסך הכל להגיע לשלווה או לאיזון נפשי תופסת אצלי מקום חשוב. אחריו ברשימה נמצא ברוך שפינוזה עם הטענה שאלוהים הוא הטבע ועוד כמה טענות מעניינות. האחרון ברשימה שלי הוא פרידריך הגל שרק ניסה למצוא תירוצים למה שקורה במציאות. בין לבין מסתובבים להם כל שאר הפילוסופים עם טענות מעניינות אבל גם עם נושאים שאין לי עניין בהם. ומכאן שכשהצ

אמא ומשמעות החיים. כותרת מעולה לא? השילוב בין ההזדמנות ללמוד מ<mark>יאלום</mark> ולסגור את הפינה השחורה הזו עם אמא שלי. מי צריך יותר מזה באמצע החיים.
באורח פלא, או בתבונה האינסופית של הגאון הזה, גיליתי ש<mark>יאלום</mark> ממש מכיר את אמא שלי אבל בעצם הוא תאר את אמא שלו.
עם אמא כזו קשה להתמודד אז בעיקר חולמים, ו<mark>יאלום</mark> אספן ופרשן חלומות מהטובים ביותר שיש. בזכותם הוא משיג גישה לדלתות נעולות ברבדים הקבורים של מטופליו

לאחר שהפיח רוח חיים חדשה בניטשה ושופנהאואר.
הלבישם כרצונו, הידק מקטרונם וניווט את דרכם כמושך בובות בחוטים,
שפינוזה לא אבה להתמסר.
בהקדמה לספר מגולל ארווין <mark>יאלום</mark> את קשייו ליצור עלילה שתתמזג עם חייו של שפינוזה המתבודד והערירי שלא השלים את העשור ה-5 בחייו.
לא אתווכח עם הרוטנים על המפגש המאולץ בין אלפרד רוזנברג לבנטו שפינוזה מאחר והקשר בין התקופות אכן מעט רופף ולא מתבקש. אך לדידי, לאחר שהשלמתי ע