“נסיון העבר שלי עם ספרות דרום אמריקאית לא היה טוב במיוחד. הספר האחרון שניסיתי לקרוא היה "הסרטאו הגדול" שנסך עלי שעמום בכתיבה פטפטנית שאין לה קץ. הומלץ לי לנסות את הספר הזה, שנכתב על ידי אדוארדו סאצ'רי, סופר ארגנטינאי שמסתבר שהוא גם פרופסור להסטוריה. לא מצאתי הרבה מידע על הסופר, מלבד שמות של כמה ספרים שכתב, שאחד מהם הוסרט. אז איך היה הספר? הסיפור עוסק בחבורה של אנשים שמתאגדים להקים עסק מש”

“# לפני כמה שנים עמד מפעל טכסטיל אחד בדרום להיסגר, והעובדות – כולן נשים, אם אני לא טועה - עמדו בפני פיטורים. סיפור כזה נגמר בדרך כלל בהבעה טראגית של קריינית הטלויזייה ("ונעבור לפרסומות"), כמה תמונות של נשים זועקות, לפעמים כמה צמיגים בוערים על כביש לשומקום. כאלה דברים. הסיפור במקרה הזה קיבל תפנית מעניינת. עובדות המפעל החליטו (מי יודע כמה שיכנוע עבר שם מצד לצד) להמשיך להפעיל את המפעל. הלקוח שלו –”

“אני נוטה להתחיל את הסקירות שלי בסיפור אישי או בדרך אחרת שבה הספר נוגע בחיי. זו דרך הגיונית בעיני לכתוב בלוג קריאה אישי, משום שאני לא מבקרת מקצועית או משהו כזה, לא עוסקת בספרות השוואתית, וכל מה שיש לי אלה נקודות הממשק של הקריאה שלי, מה שאיזר קורא לו "מעשה הקריאה". אבל לא תמיד זה אפשרי, בספר הזה למשל נקודות ההזדהות שלי קלושות עד בלתי קיימות ולכן אין לי מה לדבר עליהן. נתחיל מהמקום - זו ארגנטינה. ה”

“מרוסיה הקפואה של אקונין טסתי בטיסה ישירה לבואנוס איירס, שם לוהט בינואר וקר ביולי. וגם השלטון לא משהו (בתקופת הסיפור). אמנם לא ראיתי את הסרט שנעשה על פי הספר אבל אם הוא דומה לספר ולו במעט, ברור למה הוא זכה באוסקר לסרט הזר. הספר הוא אחד הטובים שקראתי בזמן האחרון, ואולי בכלל. שוב סיפור בתוך סיפור - העוזר המשפטי המשועמם שפרש מעבודתו בגיל 60, אחרי 40 שנות עבודה באותו מקום (בערך - והסיבות לבערך הזה”

“נסיון העבר שלי עם ספרות דרום אמריקאית לא היה טוב במיוחד. הספר האחרון שניסיתי לקרוא היה "הסרטאו הגדול" שנסך עלי שעמום בכתיבה פטפטנית שאין לה קץ. הומלץ לי לנסות את הספר הזה, שנכתב על ידי אדוארדו סאצ'רי, סופר ארגנטינאי שמסתבר שהוא גם פרופסור להסטוריה. לא מצאתי הרבה מידע על הסופר, מלבד שמות של כמה ספרים שכתב, שאחד מהם הוסרט. אז איך היה הספר? הסיפור עוסק בחבורה של אנשים שמתאגדים להקים עסק מש”

“# לפני כמה שנים עמד מפעל טכסטיל אחד בדרום להיסגר, והעובדות – כולן נשים, אם אני לא טועה - עמדו בפני פיטורים. סיפור כזה נגמר בדרך כלל בהבעה טראגית של קריינית הטלויזייה ("ונעבור לפרסומות"), כמה תמונות של נשים זועקות, לפעמים כמה צמיגים בוערים על כביש לשומקום. כאלה דברים. הסיפור במקרה הזה קיבל תפנית מעניינת. עובדות המפעל החליטו (מי יודע כמה שיכנוע עבר שם מצד לצד) להמשיך להפעיל את המפעל. הלקוח שלו –”

“אני נוטה להתחיל את הסקירות שלי בסיפור אישי או בדרך אחרת שבה הספר נוגע בחיי. זו דרך הגיונית בעיני לכתוב בלוג קריאה אישי, משום שאני לא מבקרת מקצועית או משהו כזה, לא עוסקת בספרות השוואתית, וכל מה שיש לי אלה נקודות הממשק של הקריאה שלי, מה שאיזר קורא לו "מעשה הקריאה". אבל לא תמיד זה אפשרי, בספר הזה למשל נקודות ההזדהות שלי קלושות עד בלתי קיימות ולכן אין לי מה לדבר עליהן. נתחיל מהמקום - זו ארגנטינה. ה”

“מרוסיה הקפואה של אקונין טסתי בטיסה ישירה לבואנוס איירס, שם לוהט בינואר וקר ביולי. וגם השלטון לא משהו (בתקופת הסיפור). אמנם לא ראיתי את הסרט שנעשה על פי הספר אבל אם הוא דומה לספר ולו במעט, ברור למה הוא זכה באוסקר לסרט הזר. הספר הוא אחד הטובים שקראתי בזמן האחרון, ואולי בכלל. שוב סיפור בתוך סיפור - העוזר המשפטי המשועמם שפרש מעבודתו בגיל 60, אחרי 40 שנות עבודה באותו מקום (בערך - והסיבות לבערך הזה”