“מה קורה כשרעיון טוב וכותב טוב נפגשים? במקרה הזה קרה פחות מטוב. קראו והבינו. פעם היו ארבעה אנשים אמיתיים וילום החליט להפגישם מתוך דמיונו הפורה וליצור את פסיכותרפיית השיחה, הלא היא הטיפול בדיבור. מי הם אלה? הראשון הוא ד"ר יוזף ברויר, רופא מפורסם ומאבחן עילוי. השני וכעזר כנגדו, פרידריך ניטשה הפילוסוף המפורסם. פה ושם הבליחה דמותו של זיגמונד פרויד, רופא צעיר בן 26 וחברו הטוב של ברויר. מי שהפעילה את כל”

“אתם יודעים - בסופו של דבר – הרי כולם אנשים... מכירים את אלה שמחכים כבר שנים ליום הזה? בקוצר רוח. לראות את כולם. לראות ולהראות. לענות על הסקרנות ועל הגעגוע. את אלו שמייד יצטרפו אל היוזמים. אל המארגנים. יחפשו ללא לאות להגיע אל כולם, אל כולן - יחלקו משימות. יחלקו תפקידים. את אלה שיוזמנו ויבחרו להתעלם בשאט נפש, לא, אל תעלבו, הם לא מעוניינים - אתם בשבילם לא מעניינים. את אלו שמתלבטים עד לרגע האחר”

“למה בחרתי במהלך השבועות האלה של המלחמה לקרוא דווקא את הספר הזה של הפסיכיאטר היהודי /האמריקאי ארווין יאלום, אינני יודעת. ובעצמי הופתעתי שהקריאה בו אפילו לא הכבידה, ההפך. התחושה הייתה שהוא משלים או מדגיש את ההכרה שאנחנו זמניים כאן, או כפי שנבוקוב פתח את הביוגרפיה שלו במשפט: "על פני התהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפלה" . יאלום– פרופסור אמרי”

“כשניטשה בכה, לא נותרתי אדיש. טיפול שלם עברנו, אני והניטשה שבי; אני והדוקטור ברוייר שלי. הבכי שלנו, היה מטהר, מזכך. בכי של שינוי פנימי קל ועמוק. בכי שמשמח יותר מכל צחוק. הקריאה בספרו של הפסיכולוג החריף הזה, היא סוג של טיפול. אלא שבשונה מטיפול רגיל, הסורק את כל הנפש ומאבחן את מקורותיה, כאן היה זה טיפול לחלק מאוד מסוים בתוכי - לניטשה שבי. לאינטלקנט המופרע, שקורא תיגר על כל שאר החלקים. החלק האמיתי,”

“מה קורה כשרעיון טוב וכותב טוב נפגשים? במקרה הזה קרה פחות מטוב. קראו והבינו. פעם היו ארבעה אנשים אמיתיים וילום החליט להפגישם מתוך דמיונו הפורה וליצור את פסיכותרפיית השיחה, הלא היא הטיפול בדיבור. מי הם אלה? הראשון הוא ד"ר יוזף ברויר, רופא מפורסם ומאבחן עילוי. השני וכעזר כנגדו, פרידריך ניטשה הפילוסוף המפורסם. פה ושם הבליחה דמותו של זיגמונד פרויד, רופא צעיר בן 26 וחברו הטוב של ברויר. מי שהפעילה את כל”

“אתם יודעים - בסופו של דבר – הרי כולם אנשים... מכירים את אלה שמחכים כבר שנים ליום הזה? בקוצר רוח. לראות את כולם. לראות ולהראות. לענות על הסקרנות ועל הגעגוע. את אלו שמייד יצטרפו אל היוזמים. אל המארגנים. יחפשו ללא לאות להגיע אל כולם, אל כולן - יחלקו משימות. יחלקו תפקידים. את אלה שיוזמנו ויבחרו להתעלם בשאט נפש, לא, אל תעלבו, הם לא מעוניינים - אתם בשבילם לא מעניינים. את אלו שמתלבטים עד לרגע האחר”

“למה בחרתי במהלך השבועות האלה של המלחמה לקרוא דווקא את הספר הזה של הפסיכיאטר היהודי /האמריקאי ארווין יאלום, אינני יודעת. ובעצמי הופתעתי שהקריאה בו אפילו לא הכבידה, ההפך. התחושה הייתה שהוא משלים או מדגיש את ההכרה שאנחנו זמניים כאן, או כפי שנבוקוב פתח את הביוגרפיה שלו במשפט: "על פני התהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפלה" . יאלום– פרופסור אמרי”

“כשניטשה בכה, לא נותרתי אדיש. טיפול שלם עברנו, אני והניטשה שבי; אני והדוקטור ברוייר שלי. הבכי שלנו, היה מטהר, מזכך. בכי של שינוי פנימי קל ועמוק. בכי שמשמח יותר מכל צחוק. הקריאה בספרו של הפסיכולוג החריף הזה, היא סוג של טיפול. אלא שבשונה מטיפול רגיל, הסורק את כל הנפש ומאבחן את מקורותיה, כאן היה זה טיפול לחלק מאוד מסוים בתוכי - לניטשה שבי. לאינטלקנט המופרע, שקורא תיגר על כל שאר החלקים. החלק האמיתי,”