“בצער רב וביגון קודר אני מודיע בזאת שסיימתי לקרוא מחדש את ספרי נרניה. מחר אני לא אספור את הדקות והשניות לסיום יום עבודה מתוך ציפייה בלתי נסבלת כמעט לחזור ולהיכנס לעולם הקסום של נרניה לחוויה שמעוררת בי בערך את כל הרגשות בו זמנית, מזכירה לי נשכחות קסומות מהילדות, ומשאירה אותי לחשוב על קונספטים פילוסופיים ותאולוגיים במשך כל יום העבודה הבא.
אוף, לואיס, למה כתבת שבעה ספרים ולא שבעים??

בכל מקרה, לספר עצמו.
הספר הזה הוא השנוי ביותר במחלוקת בסדרה, ואני מבין למה. ניגע בזה בהמשך.

בכל מקרה, נתחיל בדברים שאהבתי בו.
הספר הזה הוא אפל משמעותית יותר מכל שאר ספרי נרניה. למעשה, לא הייתי נותן לילד קטן לקרוא את זה (ואני זוכר שלא אהבתי ממש את הספר הזה, או לפחות חלקים ממנו, כילד). יש כאן תיעודים של אכזריות, התעללות רגשית, מניפולציות פסיכולוגיות, ייאוש, חורבן, מפלצות, תככים פוליטיים, זוועות הקולוניאליזם, קונספטים של אימה, גזענות, ומוות.
אבל אני בתור קורא מבוגר (ומעריץ אימה גדול) דווקא אהבתי את זה. זו הייתה קריאה טעונה רגשית יותר מכל שאר ספרי נרניה, חוויה מעניינת וייחודית לעומת הספרים האחרים, ולואיס באמת מצליח לכתוב את הטון הקודר הזה באופן נהדר.

חוץ מזה, הספר הזה מכיל את ההצלחות הרגילות של לואיס - כתיבה חסרת גרם אחד של שומן, תיאורי אקשן נהדרים, ובחלק השני של הספר יש חגיגה פסיכדלית מטורפת לחלוטין, יותר מכל ספר אחר בסדרה (אולי למעט "דורך השחר"). השוני בטונים בין החלק הראשון של הספר לבין החלק השני הוא דרסטי, אבל לואיס מצליח לעשות את זה באופן שאני כקורא זורם עם זה בטבעיות ולא "יוצא" מהספר. לא פשוט בכלל.

מבחינת רעיונות, הספר הזה הוא כמובן הנוצרי ביותר בסדרה.
אם הספר הקודם בעלילות נרניה שלואיס כתב, "אחיינו של הקוסם", עסק בהיווצרות נרניה וקיים דיון עם מיתוס הבריאה של "בראשית" והתאולוגיה הנוצרית סביב החטא הקדמון וכו', אז כאן הספר מקיים דיון עם מיתוס הסוף של "חזון יוחנן" הנוצרי, ומפזר מעליו תאולוגיה של פאולוס ופילוסופיה של אפלטון. כן, אפלטון. זו לא פרשנות שלי, הוא ממש מוזכר בספר במפורש. תגידו מה שתגידו, אני לא חושב שהרבה ספרי ילדים עושים ניימדרופינג לאפלטון.
במאמר מוסגר אגיד שלואיס באופן כללי מתכתב הרבה עם אפלטון בשאר ספרי הסדרה, ובעיקר עם "משל המערה" המפורסם, שהספר "כס הכסף" במידה רבה מסתמך עליו.

וכאן אנחנו מגיעים לפיל שבחדר, הסוף. ספוילרים חופשי, ראו הוזהרתם.

הסוף מאוד שנוי במחלוקת, ואני גם לא בטוח איך אני מרגיש איתו.
סוזן - למה אתה כזה מניאק כלפיה, לואיס? אוקיי אני מבין מה הוא רצה להראות איתה, בסדר, אנשים יכולים להתכחש לאמת ולגאולה כשהפיתויים הארציים ומבחני האמונה מכריעים אותם, סבבה. כל הספר הזה הוא במידה רבה על להאמין גם כשהכל מתמוטט סביבך, והעובדה שסוזן הפסיקה להאמין היא מהותית לכך.
אבל אתה ממש יכולת לתת לה גאולה בכל זאת.
זה משהו שראיתי בתגובה ביוטיוב - הזמן בנרניה עובר שונה הרי, אז יכול להיות שסוזן עוברת עוד כמה עשורים בכדור הארץ, מתה בגיל זקן, חזרה להאמין בשלב מסוים בחיים שלה, ואז היא מגיעה לגן העדן בהפתעה קצת אחרי שהשאר הגיעו. למה לא? למה לא לתת את הגאולה? יש המון פתרונות כאלו, שלא כוללים להשאיר את סוזן במצב די מחורבן וסוף פתוח מדי.

דבר שני, פאקינג תאונת רכבת??? זה.. זה טיפה חולני.
כלומר, אני אמור להיות שמח שהם כולם מתו בתאונת רכבת? אין משמעות לחיים כאן חוץ מאשר להתפגר באופן מזוויע כשאתה נוצרי טוב מספיק כדי להגיע לגן עדן?
hear me out לואיס - הם יכלו לחיות חיים מלאים ומאושרים בכדור הארץ, לעשות טוב, ואז להגיע בשיבה טובה לגן העדן האסלני שלך. כולם. למה שתרצח אותם?
ומה בעצם יקרה לסוזן עכשיו? אתה רצחת לסוזן את כל הפאקינג משפחה בבת אחת, היא בקושי בת 20, לאיזה כיוון החיים שלה הולכים מכאן? שלא להזכיר שהיו עוד אנשים על הרכבת הזו..
האם אפשר להגיד שתאונת הרכבת לא הייתה בשליטתו של אסלן אלא פשוט התרחשה כי הם כולם בחרו להיות על הרכבת הזו ואסלן לא מהנדס כל פרט ופרט במציאות? אפשר היה, אז אם אתה מחליט להרוג את כולם בתאונת רכבת, לפחות תיתן משהו שהוא לא נשמע באופן מרומז "גרמתי לתאונת רכבת מחרידה בה כולכם מתתם כמו גם מלא אנשים נוספים וסוזן נשארה יחידה מהמשפחה שלה כדי שתהיו בגן עדן".

דבר שלישי, אתה מציג לנו את ליטרלי כל הדמויות הטובות מספרי נרניה הקודמים נהנות להן בגן עדן, תן קצת טקסט שלהן! תן לי קצת איחודים מרגשים לבכות מהם! אני רוצה לשמוע מריפיצ'יפ מה עבר עליו, אני רוצה חיבוק קבוצתי עם הנסיך כספיאן, תביא קצת קיטשששש!
רק ריפיצ'יפ לשנייה וחצי והפאון מהספר הראשון עם לוסי, אני באתי מוכן כמסחטת דמעות וריגשי, תלחץ עליי חופשי לואיסק'ה!

דבר רביעי ומשני יותר - מה בעצם מערכת היחסים אסלן - טש? מצד אחד אסלן אומר שכל הדברים הרעים שנעשים, הם בשמו של טש. מצד שני אנחנו רואים שטש לא עושה שיט בניגוד לרצונו של אסלן. איך זה עובד? לואיס, עם כל ההתעסקות שלו בתאולוגיה, לא נותן באף אחד משבעת הספרים תשובה טובה לשאלה "למה יש רוע ושטן, אם האל הוא כל יכול וטוב?"
אני מבין שלחלק זו אולי תראה כדרישה כבדה מדי מספר ילדים, אבל סדרת נרניה היא באמת עבודה תאולוגית - פילוסופית עמוקה, מונגשת לילדים. לואיס לא וויתר כאן על דיון בקונספטים עמוקים לטובת גיל הקהל שלו, וחלק גדול מהקונספטים הללו הוא הצליח להביע באופן נהדר; האידאות ומשל המערה של אפלטון, שימוש מניפולטיבי באמונה, חטאים והגאולה מהם..

אז כן, להוציא 4 הנקודות הללו, ספר כמעט מושלם בעיניי. מה שמבאס זה שלפחות שלוש מהנקודות הללו מגיעות ממש בדפים האחרונים והיה אפשר לתקן אותן לגמרי עם כתיבה טיפה שונה. אוף, טעם רע לסיום. אני צריך למצוא ספרות מעריצים ולקרוא אותה כדי לצאת עם יותר טעם טוב.

דירוג של כל ספרי נרניה בקריאה שנייה:
1. דורך השחר
2. הסוס ונערו
3. כס הכסף
4. הנסיך כספיאן
5. הקרב האחרון
6. אחיינו של הקוסם
7. האריה, המכשפה וארון הבגדים

מה אני אקרא עכשיו? טוב, יש לי עוד ספר בבית שיש לו הרבה במשותף עם נרניה; ספר הרפתקאות פנטסטי שנכתב על ידי סופר מאוד נערץ כדי להעביר מסרים נוצרים, וגם אותו קראתי לפני מספר שנים לא קטן. את הספר הזה הרבה פחות אהבתי מנרניה, אבל אולי אתן לו עוד צ'אנס עכשיו.
"סיפור התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה", מאת מיגל דה סרוונטס..”