“# בערך באמצע הספר – יש בו 294 עמודים – חשבתי לנטוש. חשבתי שהוא בנלי לא מחדש ולא מלהיב, שלא לומר משעמם. לפני הנטישה קראתי את הביקורות עליו וראיתי שכל המבקרות נתנו לו חמישה כוכבים והתפעלו. חזרתי בי וקראתי אותו עד הסוף. הספר לא חזר בו. יכולתי לנטוש אותו כשהחלטתי: הוא נשאר שיגרתי ובנלי בעיני. הסיפור הוא על חייהם של שני ילדים בשווייץ, הנפגשים ביום הראשון בגן הילדים בשנות השלושים של המאה הקודמת, ומ”

“לא רציתי לכתוב שוב ביקורת קוטלת לספר, אבל אחרי שראיתי איך היללה אותו הביקורת היחידה בדף החלטתי לעשות שירות לציבור ולהזהיר אתכם. ויתרון נוסף- שיןשין וקוראת הכל לא יצטרכו להוסיף ספר נוסף לרשימה הבלתי אפשרית הנוכחית. את רוז טרמיין הכרתי מהספר המקסים "חלומות פרטיים" שהתאפיין, יותר מכל, בעדינות, ולכן התפלאתי מאוד נוכח הוולגריות של הספר הזה. הסיפור מתמקד בשני זוגות של אח ואחות על הרקע המושך למדי של”

“חלומות פרטיים הוא ספר נהדר ומומלץ, אבל יש לי איתו בעיה קטנה, שכנראה שהיא רק שלי (זה לא הוא – זו אני): מאז שקראתי את ענבי זעם של סטיינבק, שעוסק בהתנהלות לא תקינה של מדינה והעוול שנגרם לאזרחיה, התפתחה אצלי נקודת מבט שונה על ספרים שעוסקים בכך. בעולם מתוקן אנשים לא היו צריכים לעזוב את מולדתם בחיפוש אחר פרנסה ולהשאיר מאחור את משפחתם ואת יקיריהם. בזה עוסק הספר חלומות פרטיים – בעקירה כפויה ואכזרית כדי לע”

“"פו רוסקי?" הרמתי את הראש. האשה שפנתה אלי באוטובוס היתה זרה לי לגמרי. "פו רוסקי!" הפעם זאת היתה קביעה. ניסיתי להסביר בתנועות ידיים שלא, אני ממש לא מדברת רוסית. אבל הגברת לא נכנעה. זה היה בשנות התשעים של המאה הקודמת. סבתא מפולין, סבא מרוסיה. התוצאה היא מראה סלאבי די מובהק. לקח לי שנים לחקור ולגלות שהיום העיירות שמהם באו שניהם נמצאות בתחום המדיני של בלארוס. אבל זה לא מאוד משנה. שניהם דיברו ייד”

“# בערך באמצע הספר – יש בו 294 עמודים – חשבתי לנטוש. חשבתי שהוא בנלי לא מחדש ולא מלהיב, שלא לומר משעמם. לפני הנטישה קראתי את הביקורות עליו וראיתי שכל המבקרות נתנו לו חמישה כוכבים והתפעלו. חזרתי בי וקראתי אותו עד הסוף. הספר לא חזר בו. יכולתי לנטוש אותו כשהחלטתי: הוא נשאר שיגרתי ובנלי בעיני. הסיפור הוא על חייהם של שני ילדים בשווייץ, הנפגשים ביום הראשון בגן הילדים בשנות השלושים של המאה הקודמת, ומ”

“לא רציתי לכתוב שוב ביקורת קוטלת לספר, אבל אחרי שראיתי איך היללה אותו הביקורת היחידה בדף החלטתי לעשות שירות לציבור ולהזהיר אתכם. ויתרון נוסף- שיןשין וקוראת הכל לא יצטרכו להוסיף ספר נוסף לרשימה הבלתי אפשרית הנוכחית. את רוז טרמיין הכרתי מהספר המקסים "חלומות פרטיים" שהתאפיין, יותר מכל, בעדינות, ולכן התפלאתי מאוד נוכח הוולגריות של הספר הזה. הסיפור מתמקד בשני זוגות של אח ואחות על הרקע המושך למדי של”

“חלומות פרטיים הוא ספר נהדר ומומלץ, אבל יש לי איתו בעיה קטנה, שכנראה שהיא רק שלי (זה לא הוא – זו אני): מאז שקראתי את ענבי זעם של סטיינבק, שעוסק בהתנהלות לא תקינה של מדינה והעוול שנגרם לאזרחיה, התפתחה אצלי נקודת מבט שונה על ספרים שעוסקים בכך. בעולם מתוקן אנשים לא היו צריכים לעזוב את מולדתם בחיפוש אחר פרנסה ולהשאיר מאחור את משפחתם ואת יקיריהם. בזה עוסק הספר חלומות פרטיים – בעקירה כפויה ואכזרית כדי לע”

“"פו רוסקי?" הרמתי את הראש. האשה שפנתה אלי באוטובוס היתה זרה לי לגמרי. "פו רוסקי!" הפעם זאת היתה קביעה. ניסיתי להסביר בתנועות ידיים שלא, אני ממש לא מדברת רוסית. אבל הגברת לא נכנעה. זה היה בשנות התשעים של המאה הקודמת. סבתא מפולין, סבא מרוסיה. התוצאה היא מראה סלאבי די מובהק. לקח לי שנים לחקור ולגלות שהיום העיירות שמהם באו שניהם נמצאות בתחום המדיני של בלארוס. אבל זה לא מאוד משנה. שניהם דיברו ייד”