ביקורת ספרותית על חלומות פרטיים מאת רוז טרמיין
ספר טוב

---

"פו רוסקי?"
הרמתי את הראש. האשה שפנתה אלי באוטובוס היתה זרה לי לגמרי.
"פו רוסקי!"
הפעם זאת היתה קביעה. ניסיתי להסביר בתנועות ידיים שלא, אני ממש לא מדברת רוסית. אבל הגברת לא נכנעה.

זה היה בשנות התשעים של המאה הקודמת. סבתא מפולין, סבא מרוסיה. התוצאה היא מראה סלאבי די מובהק. לקח לי שנים לחקור ולגלות שהיום העיירות שמהם באו שניהם נמצאות בתחום המדיני של בלארוס. אבל זה לא מאוד משנה. שניהם דיברו יידיש בבית, ורוסית בחוץ. שניהם עברו לפלשתינה עוד טרם קום המדינה, ועברו לדבר אך ורק בעברית. וכך מצאתי את עצמי בשנות התשעים, נושאת מראה רוסי מובהק, נמשכת לצלילי השפה הרוסית, בעיקר כשאלה מכוונים אל ילדים. ומגיבה בתנועות ידיים מתוסכלות לאנשים שרק חיפשו מישהו שנראה "נכון" כדי לשאול להוראות הגעה, או סתם כדי להעזר.

לב עוזב את כפרו ואת מולדתו. הוא אלמן, ומובטל, ונוטש את מזרח אירופה על מנת למצוא מזל טוב יותר במערב. בלונדון. מאחוריו נשארים אמא, ובת, זוג חברים טובים, שלטון קומוניסטי מתפורר וכל זכרונות החיים. לב נפרד, מקבל כמה עצות, ומבטיח לשלוח כסף. וכך הוא מתגלגל לו ללונדון. בלי כסף, בלי שפה, בלי הכשרה רלוונטית, עם פערי תרבות גדולים, והמון מלנכוליה. תנו את הבסיס הזה לניקולס ספארקס או למייב בינצ'י, והם יעשו מזה עיסת הפי-הפי ג'וי, ויספרו איך לב מתגבר על הקשיים, פוגש אנשים חדשים, נקלט במהירות, וכולם הופכים להיות חברים טובים. רוז טרמיין הלכה לכיוון קצת אחר. הסוף הוא טוב, אבל הדרך אליו מתובלת בהמון מלנכוליה מזרח-אירופית, וכמויות גדולות של חוסר הבנה ותסכול. וכנראה אלה שורשיי המזרח-אירופיים שגרמו לי לאהוב את הספר. ולהבין את לב, על כל מורכבותו, והקליפות שהאבל והזרות יצרו סביבו. נכון שלא כל העלילה מציאותית לגמרי, אבל זה כבר במסגרת הז'אנר.

אנושי ונוגע ללב. דא.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על חלומות פרטיים