ביקורת ספרותית על סונטה לגוסטב מאת רוז טרמיין
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 27 במאי, 2018
ע"י yaelhar


#
בערך באמצע הספר – יש בו 294 עמודים – חשבתי לנטוש. חשבתי שהוא בנלי לא מחדש ולא מלהיב, שלא לומר משעמם. לפני הנטישה קראתי את הביקורות עליו וראיתי שכל המבקרות נתנו לו חמישה כוכבים והתפעלו. חזרתי בי וקראתי אותו עד הסוף. הספר לא חזר בו. יכולתי לנטוש אותו כשהחלטתי: הוא נשאר שיגרתי ובנלי בעיני.

הסיפור הוא על חייהם של שני ילדים בשווייץ, הנפגשים ביום הראשון בגן הילדים בשנות השלושים של המאה הקודמת, ומאז פחות או יותר לא נפרדים. האחד הוא בנה היתום מאב של אם ענייה בכסף ודלה ברגשות. האחר הוא בנו היחיד של בנקאי יהודי אמיד, שכל חייו מושפעים מכישרון נגינה וצורך להצטיין, שאינו יכול לממש. החלק הראשון של הסיפור, העוסקה בילדות הוא המשעמם ביותר בספר. צריך להיות סופר ממש טוב, לדעתי, כדי לכתוב על ילדים ושהקורא לא ירגיש שהוא קורא חוזר-מנכ"ל. אפשר לחוש חמלה על ילד שעושים לו עוול או מדרבנים אותו למעלה מיכולתו אך חמלה אינה עניין. ושני הילדים מתוארים בקווים שטחיים וכלליים.

הסיפור – אם אפשר לקרוא לו כך – מתרחש בשווייץ משנות השלושים של המאה הקודמת עד ימינו (294 עמודים, כן?) מזכיר בשוליים את המלחמה ומצוקת הפליטים היהודים, ששערי הכניסה לשווייץ נסגרו להם. הוא מאשש את הידוע לנו – הדשא של השכן אולי ירוק, אך החיים בשווייץ הנייטרלית, הנקיה והעשירה אינם דווקא שוקולד ותותים, ודאי לא למעמד הפועלים הדואג שהשעון ימשיך לתקתק.

רוז טרמיין היא דווקא סופרת בריטית, שכתבה די הרבה ספרים וזכתה בכמה פרסים (לא על הספר הזה...) היא לימדה כמה שנים קורסים לכתיבה יוצרת באוניברסיטת מזרח אנגליה – מה שניכר מאד בכתיבתה. אם לשפוט לפי הספר הזה – זה היחיד שלה שקראתי – היא מחבבת – בדומה לסופרים בריטים אחרים מדרגתה כמו ג'ואן האריס - כתיבה על מקומות זרים לה על חשבון היכרות מעמיקה של מושא כתיבתה. בכלל "מעמיקה" אינה ההגדרה שהייתי מגדירה את כתיבתה.

בקצרה – הכתיבה אינה טובה במיוחד, הדמויות שבלוניות ולא אמינות, התיאורים מופרכים ולמרות כל החירות האומנותית שטרמיין לקחה לעצמה – הסיפור פשוט משעמם.


29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מיכל (לפני חודשיים)
אני יודעת. הדברים נכתבו בצחוק, והתבססו על כפל המשמעות של המילה 'רב'. לכן הוספתי (-: בסוף המשפט...
yaelhar (לפני חודשיים)
תודה רבה, מיכל
רב מכות אינו רב, אלא ריב. וככזה הוא בהחלט מזיק...
מיכל (לפני חודשיים)
ביקורת מקסימה.
ובטח שרב יכול להזיק, בעיקר אם הוא רב מכות (-:
yaelhar (לפני חודשיים)
ובכן, שונרא, יש להתאים עצמינו לסביבה, לא?
ורב כתמיד - אם לא יועיל, לא יזיק.
yaelhar (לפני חודשיים)
תודה רבה, מסמר עקרב
הוא לא גרוע - בינוני כזה, ומגיע לו הציון הבינוני (-:

אני אוהבת תותים ואוהבת כמובן שוקולד. רק לא ביחד...
אפרתי (לפני חודשיים)
שונרא, טעית, אותה לבד"צ.
שונרא החתול (לפני חודשיים)
מה זו ההדתה הזו? ספרתי כבר ארבעה רב תודות. אותך לבג"צ.
מסמר עקרב (לפני חודשיים)
קטילה מבריקה. אבל אני יכול לומר באמת קטילה? נראה לי שהיית נדיבה מדי עם שלושת הכוכבים.
שוקולד ותותים - שילוב מנצח. ועם פירות יער זה בכלל מושלם (הולך למקרר לבדוק מה יש).
yaelhar (לפני חודשיים)
רב תודות, שונרא!
את מה זה צודקת - טרמיין לא מבינה בשווייץ יותר משדיקר מבין בארה"ב. יתרונו החא המון סרטים סדרות וספרים על ארה"ב, מהם שאב, כך נראה, את ידיעותיו. לה היה יותר קשה. מצד שני מי יתפוס אותה במילה???
yaelhar (לפני חודשיים)
יונתן בן - רב תודות.
אתה מצליח תמיד לרומם את רוחי. תודה.
yaelhar (לפני חודשיים)
רב תודות, חני
בכלל לא קשה לי לנטוש (קשה לי לחזור לספרים שנטשתי, אבל זה סיפור אחר) במקרה הזה חשבתי שיש משהו שיתגלה לי בהמשך, בגלל הביקורות החיוביות.
yaelhar (לפני חודשיים)
רב תודות, רויטל
החלק "היהודי" בסיפור בטל בשישים. הבנקאי ומשפחתו הם יהודית כדי ואין לעובדה הזו שום קשר למסופר. למעשה, כאשר הם מתאבלים ו"עורכים" (כך במקור) שבעה, הם מבקשים מהידיד הכי טוב לא להגיע, כי המשפחה צריכה להיות עם עצמה...

ואני באמת מעדיפה שסופר יכיר את דמויותיו מקרוב. למעט כמה יוצאי דופן (כמו שוגון של קלאוול) הנסיונות של סופרים לאמץ זהות אחרת בדרך כלל עלובים ונלעגים.
שונרא החתול (לפני חודשיים)
זה הכל בגלל ז'ורז' דיקר. הוא שווייצרי שכותב על ארה"ב ומפקיר את הזירה השווייצרית לבריטית
שכנראה מבינה בשווייץ בערך כמו שהוא מבין בארה"ב. וכמו תמיד כשזה קורה, התמוגגתי מהארס המעודן שלך.
יונתן בן (לפני חודשיים)
מה שבטוח - את הסקירות שלך אי אפשר לנטוש אף פעם. מרתק את כותבת.
חני (לפני חודשיים)
למה קשה לנו לנטוש? שאלת השאלות.
רויטל ק. (לפני חודשיים)
ביקורת משכנעת...
ואם כבר סאגה שוויצרית-יהודית, ממליצה על "הדוד מלניץ".
אמנם לא יכולה להבטיח שתאהבי (מי יכול אי פעם להבטיח) אבל הסופר הוא שוויצרי במקרה הזה, אז לפחות אי אפשר להאשים אותו בכתיבה על מקומות זרים לו.
yaelhar (לפני חודשיים)
חן חן, אפרתי!
אפרתי (לפני חודשיים)
אבל הביקורת שלך משובחת, כרגיל, אז בכל זאת יצא משהו ממאתים תשעים וארבעה עמודים.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ