#
בערך באמצע הספר – יש בו 294 עמודים – חשבתי לנטוש. חשבתי שהוא בנלי לא מחדש ולא מלהיב, שלא לומר משעמם. לפני הנטישה קראתי את הביקורות עליו וראיתי שכל המבקרות נתנו לו חמישה כוכבים והתפעלו. חזרתי בי וקראתי אותו עד הסוף. הספר לא חזר בו. יכולתי לנטוש אותו כשהחלטתי: הוא נשאר שיגרתי ובנלי בעיני.
הסיפור הוא על חייהם של שני ילדים בשווייץ, הנפגשים ביום הראשון בגן הילדים בשנות השלושים של המאה הקודמת, ומאז פחות או יותר לא נפרדים. האחד הוא בנה היתום מאב של אם ענייה בכסף ודלה ברגשות. האחר הוא בנו היחיד של בנקאי יהודי אמיד, שכל חייו מושפעים מכישרון נגינה וצורך להצטיין, שאינו יכול לממש. החלק הראשון של הסיפור, העוסקה בילדות הוא המשעמם ביותר בספר. צריך להיות סופר ממש טוב, לדעתי, כדי לכתוב על ילדים ושהקורא לא ירגיש שהוא קורא חוזר-מנכ"ל. אפשר לחוש חמלה על ילד שעושים לו עוול או מדרבנים אותו למעלה מיכולתו אך חמלה אינה עניין. ושני הילדים מתוארים בקווים שטחיים וכלליים.
הסיפור – אם אפשר לקרוא לו כך – מתרחש בשווייץ משנות השלושים של המאה הקודמת עד ימינו (294 עמודים, כן?) מזכיר בשוליים את המלחמה ומצוקת הפליטים היהודים, ששערי הכניסה לשווייץ נסגרו להם. הוא מאשש את הידוע לנו – הדשא של השכן אולי ירוק, אך החיים בשווייץ הנייטרלית, הנקיה והעשירה אינם דווקא שוקולד ותותים, ודאי לא למעמד הפועלים הדואג שהשעון ימשיך לתקתק.
רוז טרמיין היא דווקא סופרת בריטית, שכתבה די הרבה ספרים וזכתה בכמה פרסים (לא על הספר הזה...) היא לימדה כמה שנים קורסים לכתיבה יוצרת באוניברסיטת מזרח אנגליה – מה שניכר מאד בכתיבתה. אם לשפוט לפי הספר הזה – זה היחיד שלה שקראתי – היא מחבבת – בדומה לסופרים בריטים אחרים מדרגתה כמו ג'ואן האריס - כתיבה על מקומות זרים לה על חשבון היכרות מעמיקה של מושא כתיבתה. בכלל "מעמיקה" אינה ההגדרה שהייתי מגדירה את כתיבתה.
בקצרה – הכתיבה אינה טובה במיוחד, הדמויות שבלוניות ולא אמינות, התיאורים מופרכים ולמרות כל החירות האומנותית שטרמיין לקחה לעצמה – הסיפור פשוט משעמם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
