****


כמה סמלי שדווקא על הספר הזה אני כותב את הביקורת המאה שלי באתר. פשוט כי יש בו בעיניי את כל מה שטוב בכתיבה, וכל מה שטוב בקריאה, וכי בדומה לספרו הקודם המופלא של <mark>אהוד בנאי</mark> "זוכר כמעט הכול", גם "זה המקום" החזיק אותי במשך כל הקריאה במצב של סף בכי, כשהבטן מתהפכת מרוב רגש מתפקע, וגעגוע למשהו טמיר שנחשף כאן, מפרפר לרגע, כשהנפש מרגישה שהיא סוף סוף פוגשת משהו פשוט ואמיתי ומלא קסם כמו שאין כמעט בשום

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את <mark>אהוד בנאי</mark>. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״<mark>אהוד בנאי</mark> והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמ

מושב בצפון, יום חמישי בערב. לוויה במושב, כולם מתכנסים.. אני נכנס לסוכת האבלים הגדולה; חקלאים חרושי קמטים, תימניות מבוגרות, בוקרים, אנשי טבע וסתם מכרים. אני מחפש אותה במבטי ואז מוצא אותה, יפה בשחור, שערה אסוף ומתוח לאחור, מעט איפור בקצוות עיניה מסתירים קמטים קטנטנים. 'היי, מה שלומך?' היא עונה: 'בסדר, ומה אתך?' 'אני בסדר, קיוויתי לראות אותך פה' אני עונה מלא ברגש ומיד מכה על חטא בלבי ומקלל את עצמי על

ביום שישי חורפי אחד נכנסתי לרכבי ונהגתי את הדרך שבין רמת-גן לביתי ברעננה. היה זה מיד לאחר כניסת השנה האזרחית החדשה, גשם ניתך על שמשת הרכב והכביש מלא בשלוליות. אני לא מחבבת את הנהיגה בגשם. הדלקתי את הרדיו ובגלי צה"ל דיבר קול נעים ואינטליגנטי, שלקח אותי אל סיפורו של ישו ותולדות השנה האזרחית, ואל צורת ספירת השנים בתרבויות רחוקות ומעניינות: סין, ברית-המועצות, צפון קוריאה, ובין לבין, שירים יפים הקשורים

כשהתחלתי לקרוא אמרתי לעצמי, הנה ספר שלא אכתוב עליו ביקורת. היטיב לתאר את תחושתי בקשר למסעות ונדודים "אלון דה אלפרט" בביקורת המצוינת שכתב לספר באתר זה לפני מספר ימים.

במהלך הקריאה גמלה במוחי ההחלטה כן לכתוב משהו, על נושא שעובר כחוט השני לאורך הסיפורים השזורים בספר. מפגשים עם אנשים בדרך, ופתיחות לב בעת המפגשים האלה. מכיוון שרבים מאתנו פה באתר מיזנטרופים, נראה לי שהשיעור חיוני לכולנו.

יש לי חבר

ספר חדש של <mark>אהוד בנאי</mark>. אוסף נוסף של מחשבות, זיכרונות, חלומות, מסעות, מפגשים. מי שמכיר ועוקב אחרי בנאי כבר שמע ברדיו או בהופעות חלק קטן ממה שנכנס לספר. אין הפתעות או חידושים, אבל בגילו של בנאי (71 נדמה לי) מותר לו לא לחדש. יש חלקים טובים יותר ופחות, אבל בסך הכל הקריאה זורמת, מעניינת, לפעמים מרגשת, מעלה חיוך.
מי שאוהב את הכתיבה של בנאי יהנה ויסיים את הספר די מהר.

איך אני מזהה שספר הוא ספר טוב? הוא גורם לי לשנות את צורת המחשבה שלי.
לא את הרעיונות או את התפיסות שלי (זה בונוס מצוין, אבל ממש לא הכרחי), אלא את המילים בהן "נחשבות" המחשבות שלי.
מוזר, אני יודעת.
אז כשסיימתי את "זה המקום" והמחשבות שלי התחילו להיות איטיות ומהורהרות ובעלות "נחת רוח"- ידעתי שהספר הזה הוא ספר טוב.

לפני חצי שנה בערך, טסתי לחודש למונדיאל בברזיל.בגלל שאני טיפוס מאוד מתוכנן- את הכל(

ספר של עונג שבת.

לפתוח אותו בשעות האלו של לפני השבת, של ערב שבת, בואכה החָשֵׁכָה, כשהקולות בחוץ הולכים ומונמכים אל תוך השקט של השבת, ולרפרף בהם עפעפיים, במלמול כמו בתפילת מנחה הסמוכה לקבלת השבת.
לגמוע מהמילים של <mark>אהוד בנאי</mark> ולהיזכר בכל מה שהשארתי מאחור, את המסורת, את בית הכנסת, התפילה והמורי, את הזקנים והצעירים, המחרישים והצועקים, הנעימים והקפדנים, את מעוררי היראה ומעוררי הנהרה.
להריח את המילים

ספר מאוד מהנה. כמו הספר הראשון זהו ספר מסע.
כיף לקרוא את הספר הוא מאוד קולח ואי אפשר לעזוב אותו מהיד.
לפעמים אני מקנא ב<mark>אהוד בנאי</mark> ועוד חבר'ה אחרים שיצאו למסעות בצעירותם, ולי לא היה האומץ.
אבל לדעתי יש אנשים שצריכים את המסעות האלה כמו אוויר לנשימה.
אולי בבגרותי המאוחרת אצא גם. בכל מקרה, שווה לקרוא את הספר וגם כשאנו יוצאים לטיול בארץ או חו"ל או סתם נסיעה כדאי לקחת ממה שכתב, כאילו אנחנו בפעם הראשו