ביקורת ספרותית על זוכר כמעט הכול מאת אהוד בנאי
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 10 ביולי, 2018
ע"י ישי


מושב בצפון, יום חמישי בערב. לוויה במושב, כולם מתכנסים.. אני נכנס לסוכת האבלים הגדולה; חקלאים חרושי קמטים, תימניות מבוגרות, בוקרים, אנשי טבע וסתם מכרים. אני מחפש אותה במבטי ואז מוצא אותה, יפה בשחור, שערה אסוף ומתוח לאחור, מעט איפור בקצוות עיניה מסתירים קמטים קטנטנים. 'היי, מה שלומך?' היא עונה: 'בסדר, ומה אתך?' 'אני בסדר, קיוויתי לראות אותך פה' אני עונה מלא ברגש ומיד מכה על חטא בלבי ומקלל את עצמי על התשובה המטומטמת בערב של לוויה... בדרך לכאן הספקתי לקרוא קצת מ'זוכר כמעט הכול' של אהוד בנאי; על כביש 6 באזור מחלף דניאל נתקע לי השיר במוח 'הלב שקפא הפשיר לא חוזר לעיר, ממשיך לנסוע...'
אחרי חצי שעה אנחנו בבית הקברות בקצה המושב, משיקים ליער נטוע אדם מעורבב בחורש טבעי, המוני אנשים סבים מסביב לגופה וסוגדים כמו לעגל הזהב; ממלמלים תפילות בתימנית עתיקה,הספדים ובכי מרובים.
אקליפטוסים ברוח, שרים בלוז כנעני ואני מחפש אותה בעיני... לא מוצא אותה, אולי היא הלכה ואולי היא בתוך אגודת האבלים.
אני מדבר עם י. ועם ד. ועם עוד אנשים שהם כמו אחים, למרות שלא ראיתי אותם שבועות ואולי גם חודשים, ואז מתוך חוש נסתר אני מסובב את ראשי לאחור והיא עומדת מספר מטרים מאחורי, משוחחת עם פלונית אלמונית שאינני מכיר אבל אני מזהה את מדי הארגון שהיא לובשת.. היא עושה את עצמה מתעלמת ממבטי החודרים אבל מידי פעם אני רואה את עיניה מגניבות מבט לעברי וחיוך עצוב לשנייה משוגר אלי כמו רקטת סילון, אבל רק לשנייה ושוב צמרמורת מרעידה את גבי מעצם הזנב ועד הפונטנלה שבקדקוד ראשי והלב, הלב נצבט בקרבי.
'הלב שקפא הפשיר לא עוזב את העיר, ממשיך לנסוע...' הגיטרה של יוסי אלפנט, הבס של גיל סמנטה והתופים של זאן קלוד גולדברג... בא לי לשבת על רגבי האדמה הקשה, לעצום את עיני ולהירדם אבל איני מעז.
אהוד בנאי מטייל ברחבי ההיסטוריה הפרטית של עצמו, כאן הוא בן גרעין אשר מטפס על הרים וכאן הוא באירופה מתפרנס מרוכלות, פוגש טייס מורשה ששותה עמו בירות ולוקח אותו לולנצ'יה. הנה הוא מבלה עם נערה צנומה ארוכת שיער שמחפשת את המפתח לאושר של עצמה אבל הרכבת מחכה לו, נאחז ברוחות הצפון, בדיסקו בלילה עם דייגו עף מעל העננים. הוא זוכר כמעט הכול אבל רק כמעט...
הלוויה הסתיימה, אין מנוס וחייבים להיפרד; היא מנשקת עוברי אורח על לחי אחת ואז אנחנו נעמדים אחד מול השנייה.. נשיקה על לחי שמאל, נשיקה על לחי ימין ומגע יד מרפרף על מותני וגבי.. 'נדבר' ואני יודע שזהו, נסגר הגולל, חייב לשחרר אותה ובמיוחד את עצמי ולהמשיך לנסוע; איך זה נגמר? בסוף כולם יודעים!
בדרך לכביש 6, חוצים ואדי מיושב בבתים רבים וצפופים ברצף, בצדי הכביש אני רואה עדר צאן מובל ע"י רועה,ובראש העדר פוסע עגל זהב...
5 דקות מהבית, גלי צה"ל בשעת ערב מאוחרת ופתאום משדרים את 'ממשיך לנסוע' בגרסת הופעה חיה; אני שר עם אהוד ובפנים הלב נצבט: 'אוטובוס עייף, נוסע לאט, כבשים עולות מתוך הוואדי...'
32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני חודשיים)
מקסים, דבר דומה קרה לי לפני שנים
ישי (לפני חודשיים)
תודה. זה היה יום הכרחי, הלוויה, המפגש, האירועים שבדרך. ממשיך לנסוע.
ברברה (לפני חודשיים)
נצבט לי הלב. תהליך השחרור לא פשוט בכלל, אבל כמה שהוא יקל עלייך בסוף.
משום מה, אהוד בנאי תמיד יזכיר לי את אמא שלי ותקופה שקצת מעציבה אותי.
בהצלחה!!
צב השעה (לפני חודשיים)
כשקראתי את הסקירה שלך התנגן לי בראש דווקא שיר אחר: "שיר כאב" של מאיר אריאל.
אלון דה אלפרט (לפני חודשיים)
אחלה סקירה. אהוד בנאי משורר נשמה.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ