"ערמומית, מלאת תשוקה, רק לעתים מהוגנת אך תמיד כנה, סלסטין היא אחת הדמויות הנשיות המופלאות ביותר בספרות" באלו המילים שיבח הסנדיי טיימס את דמותה הנלבבת של המשרתת ברומן של <mark>אוקטב מירבו</mark>. וגיום אפולינר אמר ש"אוקטב הוא נביא בן זמננו" עד כדי כך כתיבתו הקדימה את זמנה .

אז מי אם כן היה <mark>אוקטב מירבו</mark> ? הוא היה סופר ועיתונאי צרפתי מבקר אמנות, סאטיריקן ומחזאי שפעל בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, והיה

משרתת יודעת את כל הרכילות במקום עבודתה, אבל היא גם רואה את הבגדים המלוכלכים, את המיטות הסתורות, השיער הפרוע וזה עוד כלום. משרתת צריכה גם לחמוק ממי שחושק בחמוקיה או דווקא להתמסר, כי אז יש טובות הנאה, תרתי משמע. לפעמים המשרתת אפילו נותנת הלוואה למעסיק נטול המזומנים. לא שהוא זוכר להחזיר.
סלסטין החלה עבודתה אצל כמה וכמה מעבידים ועזבה ממגוון סיבות, כולם בפריז. שם גם פיתחה טעם מעודן בבגדים, בבשמים, בדי

יומנה של משרתת" של <mark>אוקטב מירבו</mark>, מצרפתית :
Le Journal d'une femme de
התפרסם בשנת 1900. הגיבורה הראשית היא סלסטין המשרתת שמתחילה לכתוב יומן המתעד את חוויותיה במקצועה כמשרתת. חובבי Downton abbey
יתאכזבו לגלות שהמשרתים באחוזה בסדרה הבריטית המפורסמת היו מסורים למקום העבודה שלהם בסדרה, חוויות

יומנה של משרתת מתחיל קצת כמו טלנובלה ספרותית. סלסטין, משרתת צרפתייה בראשית המאה ה-20, פוצחת בכתיבתו של יומן המתאר את חוויותיה בבתי הבורגנים העשירים שאצלם שירתה ומשרתת עתה.
ראשיתו של הספר קלילה, משעשעת, ואווירה של קלות דעת, כמעט, שורה עליה.

אבל הרומן הנפלא הזה הוא כל-כך הרבה יותר מזה.
ככל שמתקדמים ומעמיקים פנימה, אל עבותות הרומן, כך הולכת ונגלית לפנינו דמות אנושית מעניינת, כנה ורגישה, המעמיקה

מתוך אתר לוקוס, כך נפתח הספר:
בשבוע שעבר מת חברי שארל ל‘. בעצם, לומר שהיינו חברים זו הגזמה. חברותנו הסתכמה באפס פגישות, או בפגישות נדירות ביותר. פעם בחמש או שש שנים נתקלנו זה בזה ברחוב, במקרה, וניהלנו תמיד את אותה שיחת חולין בהולה שנמשכה לא יותר מחמש דקות:
”אה! זה אתה!”
”איזה צירוף מקרים משמח!”
”כמה זמן לא התראינו!”
”מה לעשות, אלו החיים...”
”מוכרחים להיפגש בהזדמנות!”
”בהחלט.”
”חברים ותיקים

סלסטין היא משרתת צרפתייה המגיעה לנורמנדי לעבוד באחוזה של זוג עשיר. המדאם - אישה חשדנית, קשה, נצלנית, חסרת רגש, ללא שמץ של קלילות או שביב של שמחת חיים. והאדון- טיפוס ידידותי הנשלט על ידי אשתו ביד רמה ורודף משרתות מושבע. בילדותה התייתמה סלסטין מאביה ונותרה לבדה עם אמה, אשר פנתה לטיפה המרה ולזנות, בשעה שאחותה ואחיה ברחו מהבית המוזנח והמתעלל. עד מהרה כבר לא הייתה תמימה ובבגרותה התגלגלה לעבודה כמשרתת

נובלה קצרה שנכתבה סביב משפט דרייפוס.
צ'ארלס, פקיד חדגוני בבנק, נפטר ואלמנתו מוצאת מחברת בה הוא כתב את זיכרונותיו. היא מביאה אותם למי שצ'ארלס החשיב לחברו הקרוב ביותר (במציאות הם נתקלו אחד בשני ברחוב פעם ב5 שנים, אמרו שהם צריכים להיפגש יותר, והמשיכו הלאה) כי היא רוצה את דעתו האם אפשר לפרסם אותם כיצירה ספרותית ולהרוויח מזה כסף. היא לא קראה אותם בעצמה כי היא "לא ניחנה בחוש ביקורת מפותח" ולא ממש מבינה

אלמנתו של שארל מופיעה בביתו של חברו הוותיק ובידה כתב-יד. היא מבקשת מחבר זה לקרוא את כתב היד של שארל ולהחליט אם הוא ראוי לפרסום. החבר מציץ בכתוב שניה לפני שהוא משליך אותו לאשפה, ומגלה לתדהמתו טקסט מעורר השראה.

שארל כתב את זיכרונותיו בכישרון עצום ובמעוף יצירתי המנוגדים בתכלית לדמותו ולאופיו הגלויים. שארל עבד כפקיד בנק והיה טיפוס חדגוני, מופנם, שתקן, שקוף לסביבתו ובעל חזות נטולת ייחוד ויבשושית. א