ביקורת ספרותית על זיכרונותיו של חבר - לוקוס קלאסי #4 מאת אוקטב מירבו
ספר בסדר

---

נובלה קצרה שנכתבה סביב משפט דרייפוס.
צ'ארלס, פקיד חדגוני בבנק, נפטר ואלמנתו מוצאת מחברת בה הוא כתב את זיכרונותיו. היא מביאה אותם למי שצ'ארלס החשיב לחברו הקרוב ביותר (במציאות הם נתקלו אחד בשני ברחוב פעם ב5 שנים, אמרו שהם צריכים להיפגש יותר, והמשיכו הלאה) כי היא רוצה את דעתו האם אפשר לפרסם אותם כיצירה ספרותית ולהרוויח מזה כסף. היא לא קראה אותם בעצמה כי היא "לא ניחנה בחוש ביקורת מפותח" ולא ממש מבינה את הכתב שלו..

טוב, החבר האנונימי מתחיל לקרוא, והוא נתפס על המשפטים הראשונים. אביא כאן את הפתיחה, כי היא באמת נהדרת:
"היום ראיתי את עצמי בראי, במקרה. זה זמן רב שלא קרה לי דבר כזה; אני נוהג להתרחק ממראות ומכל משטח מבריק ושקוף שבו אני עלול לגלות לפתע את פרצופי, מכיוון שאני נמנע בכל תוקף מלהביט בעצמי. מכל המראות האפשריים, המראה שלי עצמי הוא המראה הדוחה ביותר בעיניי.
אבל היום, במקרה, ראיתי את עצמי בראי. זה היה ברחוב, בפינת רחוב, מול חלון ראווה של חנות כלשהי. פתאום נתקלתי בעצמי, פגשתי בעצמי כמו שפוגשים באדם זר!
אוי, איזה פרצוף עלוב. נמלאתי ייאוש!...
שום רִיק, שום מוות ושום אפר לא יוכלו לתאר את פרצופי העלוב.
העור שלי צהוב כאותו גוון נבול וחיוור, צהוב חולני של צמחים שאינם רואים אור יום. אך על עצמות הלחיים שלי עוד פזורים כמה פסים ורדרדים; מעין ורוד מימי, שאף על פי שהוא חלש, ומהול ככל שיהיה, הוא מוכיח שעוד זורם בי דם ועורקיי אינם רק צינורות חלולים. העיניים שלי מתות. שום אור לא חודר בעדן, שום ניצוץ לא מבריק בהן, שום השתקפות לא ניבטת מגלגלי העין הכבויים... הפה שלי דק כל כך והשפתיים מצומקות כל כך, שאפשר לדמיין שמעולם לא יצאה מהן מילה — אף לא מילה אחת של אהבה, של תקווה או של שנאה. הן אילמות כמו אגם יבש, או בעצם הן דומות לשפת באר שמעולם לא זרמו בה מים, שמעולם לא היו בה מים מלכתחילה... אצבעות הידיים שלי מעוררות רחמים ואימה. מרוב שהחזיקו זהב, ספרו זהב, שקלו זהב, מרוב שהידקו שטרות כסף וסידרו ניירות ערך בכספת פלדה, האצבעות שלי דומות לטְפָרים, לציפורני עופות דורסים, אפילו בשעה שהן אוחזות בפרח. ויש לי הבעה חשדנית, גב עקום ומראה כללי של נרפות ושל מתח בו בזמן, מראה של קופאי. קופאי!
ובצדק! איזה מין פרצוף, איזה גב ואיזה מראה יכולים להיות לי — שהרי ככלות הכול, זה עשרים וחמש שנים שאני אכן מה שמכנים "קופאי"! שהרי כל יום, כל יום במשך עשרים וחמש השנים האחרונות ראיתי דרך סורגי האשנב המלבני את אותן דמויות משמימות, אותן דמויות מכוערות, מגיעות לשולחני זו אחר זו. ראיתי את התשוקות הזולות, את התאוות השפלות, את השחיתות, הגניבה, הפשע, את כל פגמי הבורגנות ואת כל מה שמחולל אנוכיות דורסנית או תאוות בצע בוגדנית, או רצח, או צדקה או פחדנות, ראיתי את נשמתו של הקפיטליסט הגדול מהלכת לצד נשמתו של מקבל הקצבה הקטן, את נשמתם של הכומר, של החייל, של האמן, של המלומד ושל העני — אוי, המשרת העני... כל זה הואר באורו האפל של הזהב שמסרתי לידיהם... והידיים שלהם, כמה ידיים... אוי, כמה ידיים!... אוי, הידיים האיומות שלהם המתרוצצות בפתחי האשנב...
סיפור חיי הוא עלילה אירונית יוצאת דופן. ורק אני יכול לומר זאת, אני, האדם היחיד שמכיר אותי באמת, האדם היחיד שיודע מי אני. מאחורי השפתיים הריקות והעור המת של עיניי אני יכול לומר בגאווה ובביטחון: מעולם לא היה יצור אנושי נלהב, להוט לכל דבר ועניין, שחי את החיים לעומקם ולאשורם — יותר ממני. רוחי היא מאגר עצום של כוחות יצירה, של צדק ושל יופי. היה בי, ועודנו, מזבח יוקד של מחשבות משולחות ומשאי נפש גועשים... אני יודע מהו עוז רוח, חלמתי ואף והשגתי את הדברים הנעלים מכול. לא בחלומות, לא, שם הכול מעוות, מתאדה לענן, מתנדף כאדים — אלא בחיים! לא קיים אדם בקיא ממני בהליכות החיים, בלב לבם של החיים, אני בן הזמן. ידי הייתה בכול: בספרות, באמנות, במדעים, בפוליטיקה, במהפכות. עיצבתי מחדש את העולם בדמות לבי שאינו יודע שובע... זאת עובדה, אני תופעה יוצאת דופן. לצד כל אלה, אני מבטיח לכם שמעולם לא ראיתם אדם צנום, עייף, חרד ושקט ממני... אני בטוח שלא תמצאו דוגמה לאדם דל ממני מבחינת הנתונים הפיזיים, אלו שבכוחם לתת מעוף לכל מה שנרקם וחבוי באדם, שבכוחם לתת צורה מוחשית להתעלות הנפש. מאז ומעולם הייתי אסיר בגופי, מוחזק בניגוד לרצוני, לא יכולתי להיחלץ מעצמי אפילו לדקה. אינני מסוגל להשתחרר מהפה שלי, מהעיניים שלי, מהאצבעות שלי, מהזהב ומגוף הפקיד שלי...
בזמן שאני הופך את היקום כולו, מתיך ויוצק מחדש דילמות מוסר, כותב פואמות ארוכות, עמדות פילוסופיות מפורטות, אמנות רצינית, מקיפים אותי כורסה מכוסה בד דמוי עור, שולחן מעץ אלון, ספרים, פנקסים, מפתח, כמה ניירות ערך, זהב, כספות כבדות ומַספֵּג דיו... הנה אני, זה המִילְיֶה שלי ואלו החפצים שביניהם אני חי.
אני דומה לפיסת אדמה צחיחה ומעוקרת ששום גבעול עשב ושום פרח לא צומח בה, שיש בה רק חלוקי אבן וסדקים אכולי צרעת, אך עמוק מתחתיה מבעבעת לָבה רבת עוצמה, ולהבות אש מרהיבות שאינן כבות לעולם, שאיש אינו משער את נפלאות יופיין, דוגרות שם."

מהפתיחה הזו צ'ארלס הולך ומתחיל לתאר לנו את עצמו ואת יחסיו עם אשתו: הוא פשוט מתעב את האישה המסכנה.
ככה הוא מתאר אותה: "עור יבש, נפש יבשה, פרצוף מחודד ומחוספס, עיניים אפורות כשני כדורי אפר, שיער דליל וחסר צבע, חזה שטוח ולא מושך... בגיל עשרים כבר סיגלה לעצמה מראה רצוץ של חורבה ישנה. כיעורה היה כה מושלם עד שהיה בו משהו מעבר לכיעור. לא היה בה כלום, כלום, כלום! לא יכולתי להביט בה בלי להרגיש אימה, היא הייתה היצור האנושי היחיד שחשף בפניי בדיוק מוחלט את אותו דבר בלתי נתפס, את אותו, איך לומר... דבר חסר קיום."
גם מבחינת הנפש והעולם הפנימי שלה, צ'ארלס מתייחס אליה כאל מעין יצור נחות וריקני.
הוא מתחתן איתה רק בגלל שבסצנה קומית להחריד, ההורים שלה, ידידי משפחה, משדכים אותו אליה והוא לא עוצר ואומר שהוא לא מעוניין. הוא אפאתי לחלוטין בכל תהליך האירוסין והנישואין ופשוט נותן לזה לקרות.

הוא מודה שהוא התייחס אליה ברשעות, ויכול היה לגלות בה "אוצרים אדירים של אהבה והתמוגגות אסתטית", למרות שהיא "לקוית שכל" ו"מגוחכת" (ואלו העלבונות העדינים יותר שהוא מפנה כלפיה.
הוא אומר לעצמו ש"נפשות נעלות" צריכות "לכבד ולחוס על בריות שנראות לנו מגוחכות".
כאן בעצם מתחילה המטוטלת שתלווה את צ'ארלס לאורך כל הספר הזה; הוא נע באופן תמידי בין תיעוב מתנשא לבין אהדה מתנשאת לכל מי שהוא תופס כחלש וכנחות.

בליל הכלולות שלהם הוא נכנס למיטה ופשוט מתחיל להקריא לה ספר של פסקל במשך שעה, מצד אחד סוג של ניסיון לכאורה להכניס אותה לעולם האינטלקטואלי שלו, ומצד שני התנשאות דוחה והרחקה אינטלקטואלית שלו ממנה. הוא רואה שהיא בוכה בשקט במהלך הקריאה הזו, אבל הוא ממשיך, עד שהיא נרדמת.

קצת אחרי הנישואין יש עוד אפיזודה שהוא מתאר; הוא חוזר הביתה מהעבודה ומוצא אותה בוכה. הוא שואל אותה למה היא בוכה, והיא זורקת את עצמה לזרועותיו ומתייפחת, אומרת ש"חסר לי משהו... חסר לי משהו בלב, בראש, בזרועות, בכל מקום! חסרה לי התחושה שאני חיה, אני נשבעת... והחיים האלה, החיים שאני כל כך רוצה — אתה לא מוכן לתת לי אותם! זה הגורל שלי, להישאר מתה?"
השימוש ב"מתים" לעומת "החיים" זה הביטוי הכי מובהק של הדיכוטומיה הזו שצ'ארלס מחלק איתה אנשים, והטרמינולוגיה הספציפית הזו עוד תחזור מאוחר יותר בספר במשפט הכי מהותי בו.

וצ'ארלס, עם כל הפומפזיות שלו על כך שהוא גאון ואדם גדול בתוך ראשו, הוא פשוט לא יוצר קשר עם אישתו או עם אף אחד אחר לצורך העניין. הוא מבודד את עצמו וחי באופן הכי משמים שיש באופן מכוון, ואז מתבכיין ביומן על כך שהוא מוקף באנשים שאין איתם שום קשר משמעותי, ושהכל מחוצה לו פתטי ועלוב.
אישתו תוקפת אותו על זה, והוא משיב: “משעמם לך, רוזלי? זאת אשמתך בלבד, לא אשמתי. לי אין יד בזה... אני אינני משתעמם לעולם, כי אני אוצר את העולם כולו בתוכי, כי אני אוצר הכול בתוכי! את, אין לך דבר בתוכך מלבד עצמך... מה הפלא שאת משועממת? את צריכה לעשות כמוני, להריץ בדמיונך את המאות שעברו, להגות בטלטלות ההיסטוריה! הזמיני את האהבה לבוא לחיקך, קראי לחלום, ליופי, לאושר... אז לא תשתעממי לעולם!“

אחרי זה אנחנו חוזרים לילדות שלו, והוא מתאר את גדילתו בבית בו יש אמא דומיננטית ואלימה, אבא שהוא כמעט לא הכיר כי יצא לעבוד עם שחר, חזר לאחר השקיעה והיה שקט וכנוע למגפה של אישתו.
שני ההורים שלו עולבים בו תמידית, ואמא שלו מפתחת רומן מחוץ לנישואין עם אדם שבא לבית שלהם כל יום כדי "ללמד את צ'ארלס לטינית", אבל נעלם לחדר השינה של אמא שלו רגעים בודדים לאחר הגעתו.
צ'ארלס הקטן מקבל כלב קטן ומפוחד ונוצר איתו הקשר הרגשי המשמעותי היחידי בחיים של צ'ארלס, אבל אז הוא מת בזרועותיו ומשם צ'ארלס מתנתק לגמרי, מאבד כל תקווה או רצון להיות באיזשהי מערכת יחסים עם העולם החיצון. פשוט לא אכפת לו מה קורה מחוץ לעצמו.

יש קטע באמת יפה על בעלי חיים בנקודה הזו, ואביא אותו כאן:
"מי יוכל להסביר מה זה כלב. אשר לי, מעולם לא ניסיתי. כדי לחדור לנפשם החידתית והמופלאה של בעלי החיים צריך לדעת את שפתם — כי יש להם, לכל אחד ואחד מהם, שפה שבה הם מדברים אלינו, אבל אנחנו איננו מסוגלים לשמוע.
אני משוכנע שמקורה של בעיית התקשורת הזאת בחוכמה גדולה של הטבע; היא מגִנה עליו מפני אלפי אסונות שקל לנחש את סופם. אולי היא אף מצילה אותו מחורבן מוחלט. שערו בנפשכם, זה לא ייקח יותר מרגע, איזה מעשה הרס היה יכול להתחולל בעולם אילו היה האדם מצליח להעביר לבעלי החיים את דחף המוות שלו. ומצד שני, זה גם עניין מצער מאוד. לי על כל פנים הדבר מסב צער רב. הרגעים שאני סובל בהם יותר מכול הם הרגעים שאני נמצא ליד סוס, פרה, ציפור או זחל ואינני יודע מה הם חושבים או מה הם רוצים, וכיצד הם חושבים או רוצים. פעמים רבות טיפחה הבורות הזאת את רגש הידידות שלי כלפי ביז'ו [שמו של הכלב שלו].
אזמל הפיזיולוגים נבר בלי סוף בקרביים, באיברים, בשרירים ובגולגולות של מיני החיות השונות, ועדיין אין אנו יודעים עליהן דבר. אלו המבקשים ללמוד כיצד פועלת תבונתן של החיות — טעותם הגדולה היא שביהירותם הרבה הם מייחסים לחיות, עוד ממצבן העוברי, תכונות אנושיות. לדעתם, מכיוון שהחיות ניזונות כמו האדם ומתרבות פחות או יותר כמוהו, הן ודאי גם חושבות כמוהו. אך האמת היא שהחיות ודאי חושבות כפי סוגן: הכלבים בכלבית, הסוסים בסוסית והציפורים בציפורית. וזאת הסיבה שלעולם לא נבין אלה את אלה!
המלומדים גזרו מנחיתותן של החיות לעומת האדם את הטיעון שלפיו משחר קיומן החיות פועלות באותו אופן תמיד, עושות את אותן התנועות תמיד, הן אינן מתייעלות ואינן מתפתחות. הארנב חופר את המחילה שלו היום ממש כשם שחפר אותה לפני עשרות מיליוני שנים, החוחית שוזרת את קִנהּ, העכביש טווה את קוריו והבונה מקים את סכריו ללא כל שינוי באופן ובלי שום תוספות. אפשר להאמין שנשללה מהם כל אפשרות לפנטזיה, לספונטניות אישית או לחופש ביקורתי, והתנהגותם אינה אלא ציות, פעולות מכניות טהורות שהם מבצעים בדיוק מעורר תימהון ובשיטתיות עבדותית. כך בכל הדורות של הארנבים, החוחיות, העכבישים והבונים. אבל מאין לנו שמה שאנו מכנים פעולות מכניות אינו למעשה חוקי מוסר נעלים; מאין לנו שאם החיות אינן מתפתחות הרי זה משום שהן הגיעו לשלמות כבר ברגע היווצרן, ואילו האדם עוד מגשש, מחפש, משנה, הורס ובונה מחדש — וכל זאת מבלי להגיע ליציבות התבונה, למושאי תשוקתו או לצורה הרמונית?"

זה היה כל כך כואב ומייאש לקרוא את הספר עד הנקודה הזו, כאילו משאית עוברת לי על החזה לאט לאט. לא אשקר, ראיתי בצ'ארלס קצת מעצמי. לא הרבה, תודה לאל, אבל הוא שימש לי סוג של נורת אזהרה..
ההומור השחור והאפל של הספר הזה, על המגוחכות של צ'ארלס עצמו ושל כל האנשים סביבו, חוסר המוצא שהספר מציג.. זה חומר קשה.
צ'ארלס אדם בלתי נסבל, אבל הקריאה דווקא לא הייתה בלתי נסבלת. הרגשתי הרבה חמלה כלפיו והרבה כאב. הסופר מצליח לתאר אדם בלתי נסבל בלי להפוך את החוויה (עבורי) לבלתי נסבל. אתגר די רציני.

ואז מגיע החלק השני של הספר, חלק פוליטי יותר.
אני לא אפרט כאן כפי שפירטתי קודם, אבל בעיקרון יש שני רגעים של השתפכות פוליטית של צ'ארלס.
ההשתפכות הראשונה היא סוציאליסטית - אנרכיסטית.
הוא מאשים את החברה בכך שהיא יוצרת פשע ועוני כדי לקיים את עצמה, מסלילה אנשים לפשע, ומתאר את התנאים המחרידים שחווים אנשי הפרולטריון.
סוציאליזם ואנרכיזם 101, מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שהכותב היה אנרכיסט, ושהתנאים של הפועלים במאה ה19 באמת היו בורדרליין חיי עבדות עם יח"צ.
אם נקשר את זה לנושא של "החיים" ו"המתים", והרחמים של צ'ארלס כלפי מי שהוא תופס כחלש ונחות, אז צ'ארלס רואה במעמד הפועלים כוח חי וחיוני שנרמס לעפר על ידי הבורגנות שצ'ארלס חי בה. מכאן נובעים הרחמים שלו, והרצון שלו בהיפוך הסדר החברתי.

אבל אז קורה משהו מוזר מאוד; צ'ארלס מתחיל להביא רעיונות פשיסטיים.
מתחילת הספר צ'ארלס מאוד מושקע במראה החיצוני בתור סוג של אבן בוחן לטיבו של האדם, ובחלק הזה בספר הוא פשוט יורד לדרוויניזם חברתי; אנשים בעמדות כוח צריכים להיראות עליונים, ולא "כמו סתם קופאים", וצ'ארלס אפילו מצדיק פשעים מאוד חמורים עם משל פרוטו נאצי; כמו שעצים ביער גדלים וחונקים והורגים את הצמחים הקטנים מהם שמתחרים בהם על משאבים, כך גם בני אדם, וזה הגיוני.
צ'ארלס אומר שהתגלית שלו הייתה שהוא "בעד החיים ונגד המתים".
זה משפט המפתח של הספר, והוא שיא תסביך העליונות - נחיתות שמוצג כאן.
הבעיה היא שהמעבר הזה לפוליטי מתרחש בכזו פתאומיות, ללא הכנה, ואז המעבר מאנרכיזם לפשיזם מתרחש בפתאומיות רבה עוד יותר.. לפני רגע צ'ארלס היה הפה לתפיסות הפוליטיות של הסופר, ואז הוא עובר לפשיזם?
הכתיבה חפוזה ולא ברורה, וכמה עמודים לאחר המהפך הפשיסטי הזה, הספר פשוט.. מסתיים.

מתברר שהסופר באמת לא השלים את הנובלה הזו באופן מתודי. הוא פרסם את הספר הזה בהמשכים בעיתון, ובשלב מסוים הוא נשאב לעיסוקים אחרים אז הסיום החפוז והמוזר הזה, המעברים הלא טבעיים והלא מוסברים, הם כנראה תוצאה של ניסיון לסגור את הסיפור הזה ולעבור למיזמים אחרים.

אז מה נגיד.. החלק הפרסונלי יותר של הספר - מופתי. שובר לב, ברוטאלי לקריאה, ומעורר התבוננות עצמית.
החלק הפוליטי - לא עשוי. מבולבל, לא קוהרנטי ומרגיש כמו טיוטה.

אני ממליץ על הספר הזה. סה"כ הוא קצר, ויש בו קטעים מצוינים (כפי ששמתם לב מכל הציטוטים ששיבצתי כאן), אבל אני מכין מראש את הקורא לאכזבה מהרבע - שליש האחרונים של היצירה.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על זיכרונותיו של חבר - לוקוס קלאסי #4