הר הנגב, בקעת אבו טרייפה, אדי החום שעולים מהדרך הגרוסה באבנים לבנות עוטפות את הרכב שלי. אני נוסע באיטיות, מרגיש את הגלגלים מטפסים על מדרגות סלע שבורות, החלונות פתוחים והחום העומד שואב כל טיפת אויר מחלל הרכב והולם בי ללא רחם, כמו פטיש, גורם לזיעה שלי לנזול מטה ולהרטיב את גבי ובית חזי מתחת לחולצה.
אני אוהב לנסוע לבדי במדבר, להביט על משתני הנוף, לנסות לזהות משעולים של בעלי חיים או עקבות, מחפש בין ענ

אחד הספרים שלא הנחתי מידי במשך כמה ימים, עד שסיימתי לקרוא אותו. זה היה לפני שחרורו של גלעד שליט, והעיסוק בנושא השבויים-נעדרים בארץ היה באוויר. זה סיפור רון ארד- אבל לא. שונה. <mark>צור שיזף</mark> לוקח אותך ביד להתחלה מוכרת- ומשם מסתעף הספר למחוזות הפנטזיה והאפשר. למחוזות שבהם אין גבול לאפשרי. ספר על נאמנות וזהות עצמית, על יחסים ואהבה ועל החיים החזקים מכל, שלוקחים את גיבורי הספר למחוזות הקשים אך ההכרחיים עבור

נשימה עמוקה ו...... וואו....! אבל אחד כזה גדול.<mark>צור שיזף</mark> מגיש לנו פה סיפור ומראה לנו שהשמיים הם הגבול. והשמיים לא רק כסימבול. כי בסיפור הזה השמיים מאוד נוכחים כל הזמן.

לפני הרבה שנים קראתי את הספר בית ספר לקסם אישי, והוא נשאר בי כמו רמץ הנותר ממדורה. הוא המשיך להבהב בתוכי לאורך כל השנים, והנה בא <mark>צור שיזף</mark> והספר שלו היה כמו בנזין שנשפך על הרמץ כדי לעורר אותו ולהבעיר מחדש את המדורה. הספרים האלו כל

ל<mark>צור שיזף</mark> התוודאתי בספרו האחרון "אשת הטייס שנעלם" - לקרוא אותו זוהי הנאה צרופה! בשבילי הוא פאולו קואלו הישראלי. הסגנון מאוד דומה רק שהוא מתמקד בהוויה הישראלית. בספר זה הוא מתמקד בבדואים - מה שנפלא בספריו הוא הידע הרב אותו הוא שוזר ברומן ומתאר דמויות דמויות ולקראת הסוף - איך הן כולן מתכנסות וקשורות זו לזו.
אני נפעמת ממנו. הוא ייחודי ונפלא!

הספר שאנטי שאנטי בלגן בנוי כסיפורים בתוך סיפור - סיפור המסגרת הוא סיפורם של <mark>צור שיזף</mark> ומשפחתו בטיול פסק זמן ארוך שחוו בהודו, ובתוכם משולבים פרקים המיוחדים לשלבים ומקומות/תחנות במסע הזה- מסע פיזי אבל גם רוחני שעברו במשך התקופה הזאת.

פגשתי אנשים שהזדעזעו מהספר - מהרעיון של הורים שלוקחים את הילדות שלהם להסתובב בהודו , בלכלוך ו"בכל החשיש הזה". ואני מכירה אנשים שאהבו את הרעיון ואת הביצוע ואיך שזה מסו

אני תושבת השרון גרה בסמוך להוד השרון ובכל שנה אני רואה את ההולכים בצעדת רון ארד. בשנים הראשונות אף אני הצטרפתי. לבשתי חולצה לבנה עם כיתוב. אחזתי בבלון כחול. וקיוותי לטוב. בשנים האחרונות אינני צועדת אך בכל פעם שאני רואה את ההולכים אני חשה צביטה חזקה בלב. כזאת שעוצרת את הולם ליבי ואת נשימת אפי. תחושה עזה של כישלון <mark>צור</mark>ב. כשרון ארד נפל בשבי החזקתי בידי את ילדתי בת החמישה חודשים בו בזמן שבכפר סבא תמי א

ספר מדהים! סיימתי אותו הרגע .. קראתי אותו ביום מרוב שלא יכולתי להניחו מידיי. אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בחיי, מרגש ברמות!
פשוט רוצו לקרוא ולצלול פנימה.. אני רצה לחפש את כל הספרים שלו (זה הראשון של <mark>צור שיזף</mark> שקראתי)

ביום בהיר אחד גיליתי שאני מת, ולא רק שמתי אלא נרצחתי באופן אכזרי ולא הקדישו לי יותר משורה כתובה אחת. בהתחלה די הופתעתי, לא בכל יום אדם מגלה שהוא מת, אח"כ התחלתי להתמרמר: רגע אחד, מה עם זכותי להתגונן? הייתכן שיהרגו אותי מבלי שתהיה לי היכולת להתגונן? ומדוע רק שורה אחת נכתבה סתמית על מותי? מדוע לא הרחיב הסופר המכובד ופירט כיצד זה קרה?. לאחר יום של מחשבות חלחלה בי המחשבה שלא רק שנהרגתי בהפתעה, אפילו ל

הגשם יורד בירושלים ללא הפסקה;בתחזית אמרו שיפסק לקראת יום ששי והיום יום רביעי. אני מקווה שהחזאית טועה, בפעם הבאה שאראה אותה אגיד לה את זה. אני אורז בתרמיל סווטשר, שק שינה, בקבוקי מים וחטיפי אנרגיה. פעם ראשונה שאני מטייל עם חטיפים כדאי לחסוך מקום.
תופס אוטובוס אגד מאסף לבאר שבע, נוסעים דרך כביש 60 ודרום הר חברון. האוטובוס עוצר לאורך יישובי מתנחלים ואני מסתכל מהחלון, הגשם לא מפסיק לרדת והטיפות ניתזו