“הר הנגב, בקעת אבו טרייפה, אדי החום שעולים מהדרך הגרוסה באבנים לבנות עוטפות את הרכב שלי. אני נוסע באיטיות, מרגיש את הגלגלים מטפסים על מדרגות סלע שבורות, החלונות פתוחים והחום העומד שואב כל טיפת אויר מחלל הרכב והולם בי ללא רחם, כמו פטיש, גורם לזיעה שלי לנזול מטה ולהרטיב את גבי ובית חזי מתחת לחולצה.
אני אוהב לנסוע לבדי במדבר, להביט על משתני הנוף, לנסות לזהות משעולים של בעלי חיים או עקבות, מחפש בין ענפי עצים מדבריים, סורק את קווי המצוקים אחר מעופם של בעלי כנף דורסיים.
האוטו נאנק כשהוא מתגלגל במורד הדרך, בולם את עצמו בכוח המנוע והגלגלים מתאמצים לאחוז בחלוקי האבנים השחוקים והספק נשברים.
אני חוצה ערוץ מפותל, נהג אלמוני חרץ את גלגלי מכוניתו על גבעה בתולית והשאיר אותה מוכתמת ומבותקת מקורי בתוליה; אף פעם איני מבין את אלו שמתיימרים להיות מטיילים, מגיעים עם מכוניתם מרובת ההנעה לאזורי המדבר, מתפארים באהבתם לטבע אבל בסוף משאירים את חותמם למזכרת: חריץ גלגל מחוץ לשביל מסומן, בקבוק בירה מתגלגל בין השיחים וגלילי נייר טואלט שהצהיבו בקרני השמש הלוהטת, עדות אילמת לעשיית צרכים וחוסר התאפקות.
אני מגיע לסופה של הדרך המסומנת, חונה מעל קו מצוק, יוצא מהרכב ומדלג במורד המשעול חמוש בכובע ובמשקפי שמש. עין אום צלאח מחזיק מים גם בסוף הקיץ הארוך, המים ירוקים מאד וצפים מני ממצאים ביולוגים ואורגניים לא מזוהים ועל כן איני מהין להיכנס ולטבול במים.
אני עומד על כר הדשא ומחפש עקבות וגללים, עדות לפעילות בעלי חיים ולבני אדם אבל המקום שומם או שאני עייף מידי לזהות. פתאום אני שומע קול נפיחה, אני מרים עיני ובמעלה הערוץ חוסה בצלו של עץ שיטה צעיר שנים, עומד יעל זכר מקורנן ומביט בי במבט אטום, ממתין בסבלנות. אני מכיר את המבט, כבר נתקלתי בו בעבר, אני מניד בראשי לעברו, אומד את כוחו ומגבלותיו ולאט מתרחק מהמעיין, חוזר למשעול המסומן ומטפס עמו בחזרה לקו המצוק. באמצע אני עוצר, לנגב אגלי זיעה מהמצח, כשירדתי למטה ההליכה נדמתה לי לשניות וכעת הדרך ארכה. אני מביט לעבר המעיין, היעל שותה מהמים הירוקים, מבטו נוטה באלכסון, מכסה אותי במבטו מחד ואת המעיין מאידך, אני מגיע למכונית, לוגם מים חמימים מהבקבוק וחוזר לשביל בדרכי.
אמיר הוא גבר במשבר גיל הארבעים, פעם הוא זכה לתהילת עולם כשכתב ספר על הנגב אבל כעת הוא גרוש, אבוד בנבכי ההווה ומפחד להתאהב. תמי היא בחורה צעירה טורפת הרפתקאות וגברים, היא עיתונאית וצלמת, היא פוגשת את אמיר ומשכנעת אותו לבוא עמה לנגב, לבקעת אבו טרייפה, שם הם מתייחדים ומתחילים להתאהב.
החיים של אמיר, תמי, נדיב (חברו של אמיר ודמות מרכזית נוספת בסיפור) סובבים סביב טראומות ממלחמת לבנון, אפגניסטן מתפוררת ומתפרקת ומעל הכול הנגב, מקום מלא חיים אבל גם שומם ומרוחק.
העלילה מדלגת בין בקעת אבו טרייפה, לנמל תל אביב, לרפובליקות מזרחיות ומתפוררות של ברית המועצות בין גברים ונשים שמפחדים להתאהב ולהיפגע ובמקום זאת חווים התרגשויות כי חבל על הזמן והזמן רץ מהר.
טרף, דרס, אנמר, על פני כולם אני חולף באיטיות ועמי גיבורי הספר; הם צועדים במשעולי בעלי החיים ובני האדם שחצו את המדבר עם שיירות גמלים עמוסים בסחורות ואני נוסע ברכב שטח מודרני, מתחנן שתקלה מכנית לא תעכב אותי או שתגרום לי לעצור במקום.
פה ושם אני רואה מלכודות נמרים ישנות מעל פסגות הגבעות אבל איני רואה נמר, הוא מזמן הלך, חיפש ממלכה אחרת והשאיר אותי לבדי, נמר בהרים.
זאת הפעם הרביעית או החמישית שאני קורא את הספר, בפעמים הראשונות עוד הגעתי לבקעה וחיפשתי את המקומות המצוינים בסיפור, את הבורות, את המשעולים אבל כשלתי. זה לא שטעיתי בחיפוש, זה פשוט לא קיים וזוהי סגולתו של הסופר, צור שיזף. הוא מכיר את המקומות עליהם הוא כותב, ממקור ראשון עד שהוא יכול להמציא מקום שלא קיים ולצייר אותו בכתיבה באורות מציאותיים כאילו היה קיים עשרות שנים. כבר נפלתי בעבר בספרים קודמים שלו וכפי הנראה אפול בשנית.
אני יורד לערוץ עמוק ומטפס על מדרגת סלע מחורצת ונעמד בראש מעלה נוח; מכתש רמון נפרש לפני, השוני בצבעים בין גבעת הגעש השחורה לבקעת החול הצהובה, האדמה האדמדמה על פני הגבעות השטוחות וממעל הר ארדון קורא תגר על כל מי שניצב מולו.
אני נזכר במשפט של חכם סיני, 'מי שמטיב ללכת לא מתיר עקבות' וגולש מראש מעלה נוח לכיוון המכתש.”