ביקורת ספרותית על אשת הטייס שנעלם מאת צור שיזף
ספר טוב

---

אני תושבת השרון גרה בסמוך להוד השרון ובכל שנה אני רואה את ההולכים בצעדת רון ארד. בשנים הראשונות אף אני הצטרפתי. לבשתי חולצה לבנה עם כיתוב. אחזתי בבלון כחול. וקיוותי לטוב. בשנים האחרונות אינני צועדת אך בכל פעם שאני רואה את ההולכים אני חשה צביטה חזקה בלב. כזאת שעוצרת את הולם ליבי ואת נשימת אפי. תחושה עזה של כישלון צורב. כשרון ארד נפל בשבי החזקתי בידי את ילדתי בת החמישה חודשים בו בזמן שבכפר סבא תמי ארד החזיקה את יובל התינוקת. ההזדהות היתה רבה. לימים שתי הבנות שלנו נפגשו בתיכון. למדו באותו מחזור.

כרבים מתושבי המדינה הזאת עקבתי לאורך הרבה שנים אחרי הידיעות שהופיעו בעיתונות עליו. שמחתי על כל פריצת דרך וכאבתי כל כישלון במשא ומתן. ולאט לאט כפי שגם המשפחה הבינה נוסו כל הדרכים, נבחנו כל האפיקים ומוצו כל האפשרויות, אך רון לא חזר. ויותר מזה, התעלומה סביב היעלמו נשארה.

הספר "אשתו של הטייס שנעלם", לכאורה, אינו על רון ארד ועל משפחתו. אולם אי אפשר להתעלם מהדמיון הרב בין הסיפורים. צור שיזף מנסה לתת לנו סוג של הסבר כיצד טייס שנופל בשבי בלבנון, במרחק ממש קטן מגבולות מדינת ישראל יכול להישאר שם. הספר כתוב משתי נקודות מבט: זו של האישה וזו של הטייס וכל מה שביניהם. ואולי אף נותן לנו סוג של פתרון לחידת רון ארד. אני, לא נרגעתי אחרי קריאת הספר.

בתי הגדולה כבר בת עשרים וחמש. אני משערת שגם ליובל חגגו כבר יומולדת עשרים וחמש. אבל אבא שלה, רון, לא חגג אתה אפילו מסיבת יום הולדת אחת. אולי אחרי עשרים וחמש שנים כבר התייאש כל מי שנדרש לחפש אחרי רון . אולי אי- שם יש מישהו שיודע דברים שאנחנו אולי לא נדע לעולם. אבל בכלא אחר, מדרום לנו יושב לו חייל אחר כבר יותר מחמש שנים. יושב ומחכה. ופה בארץ יושבת משפחתו יושבת ומחכה ועושה וצועקת ומנסה להזיז קירות והוא עדיין לא שב. אולי אין סיכוי למצוא את רון ארד אבל את גלעד שליט.....

» ביקורות נוספות של כלנית
» ביקורות נוספות על אשת הטייס שנעלם