ביקורת ספרותית על בודהא האדום מאת צור שיזף

---

הגשם יורד בירושלים ללא הפסקה;בתחזית אמרו שיפסק לקראת יום ששי והיום יום רביעי. אני מקווה שהחזאית טועה, בפעם הבאה שאראה אותה אגיד לה את זה. אני אורז בתרמיל סווטשר, שק שינה, בקבוקי מים וחטיפי אנרגיה. פעם ראשונה שאני מטייל עם חטיפים כדאי לחסוך מקום.
תופס אוטובוס אגד מאסף לבאר שבע, נוסעים דרך כביש 60 ודרום הר חברון. האוטובוס עוצר לאורך יישובי מתנחלים ואני מסתכל מהחלון, הגשם לא מפסיק לרדת והטיפות ניתזות על החלונות הפלסטיק השרוטים, זורמים בתוך הסריטות כמו ערוצי ענק.
הגעתי לבאר שבע לפנות ערב ואני מספיק לתפוס את האוטובוס האחרון למצפה רמון, כמה זמן לא נסעתי באוטובוס למצפה, נראה לי קרוב לשש שנים. עוברים את כלא נפחה בחשיכה ורואים את האורות של היבא עם הכדורים הגדולים בהר אריכה.
אני נזכר בניווטי הלילה מסביב ליבא, כל הזמן טחנתי בראש את 'אף פעם לא תדעי' של שלמה ארצי מהתקליט דרכים תוך כדאי שאני משנה את המילים..'אף פעם לא תדעי כמה ניווטתי בגללך, צירים בכך ידי צירים בכף ידך'..
עוברים את האוכף בקו הרכס האחרון ואופ גולשים למישור הרוחות והנה האורות של בהד 1 מימין ומצפה לפנינו...
הנהג מוריד אותי בכניסה לבית ספר שדה, באתי בלי הזמנה, סתם לישון. אני פוגש את ד', רכז ההדרכה. אנחנו לוחצים ידיים והוא שולח אותי לישון באוהל הבדווי. עשור מאוחר יותר אני אפגוש אותו שוב בתור תושב ונציג השלטון בהר הנגב ועדיין יקח לנו עוד מספר שנים והרבה חילוצים משותפים מתחת לאלונקה כדאי להבין שנפגשנו לראשונה באותו ערב רטוב בבית ספר שדה.
שש בבוקר, אני כבר פוסע על שביל ישראל ויורד למכתש רמון, פוגש את דרך הגיפים שחוצה את המכתש ממזרח למערב או ההיפך ואיתה אני ממשיך למפער פיטם ונחל נקרות לכיוון מצוקי לוץ.
בדרך אני רואה פריחות מרהיבות בצבע סגול, צהוב ולבן. אמנם קריר אבל לי חם והחולצה נדבקת לי לגב מהזיעה והמשקל של התרמיל אז אני מוריד אותה וממשיך לצעוד כשהחולצה כרוכה לי מסביב לכתפים.
אני מגיע לחניון לילה, רוגום אבנים ופתק לידו, אני קורא ולא מאמין. שני מטיילים מדווחים שישנו בלילה באוהל וכשקמו גילו שאחד מזוגות הנעלים שהשאירו מחוץ לאוהל נעלם...המדבר מזמן תעלומות רבות וחכם השביל מהצועד עליו.
לקראת צהרים אני מגיע לפיצול שבילים, פותח את המפה הלבנה שלקחתי שנים קודם במהלך השירות הצבאי ולא החזרתי. מרחוק אני רואה שלושה רוכבי אופנועים שדוהרים דרומה, מתעלמים מקיומי. אני ממשיך בעקבותיהם דרומה.
החשיכה יורדת מוקדם ומתחיל להיות קר, אני רואה מרחוק את אורות האנטנת הקשר שנמצאת על הר שגיא ואני נכנס לבקעת חסון ולנחל ברוקה, מוצא מחפורת ומתמקם ללינת לילה.
קר, לילה בהיר ואני נכנס לשק"ש לישון עם בגדים. אני עייף, הלכתי הרבה היום וגמרתי את כל חטיפי האנרגיה שהבאתי.
אני מסתכל על כיפת השמים, מזהה את הדובה הגדולה והקסיופיאה ועם קצת מאמץ את העגלה הקטנה שנמצאת בין שניהם עם כוכב הצפון בקצה היצול. ג' הדרום שהוא בפועל קבוצת הכוכבים של העקרב מנצנץ בים גווני זהב ולבן.
אני כל כך בודד וכל כך מאושר, שנים לא הייתי לבד בהר הנגב וזאת פעם ראשונה ללא תמיכה ומבלי שמישהו יודע בכלל שאני כאן.
בארבע בבוקר מתחיל לטפטף גשם, אני מבואס, מנסה להרדם; בצבא למדו אותי להרדם בכל מצב ולהתעורר מכל רעש.
בשש בבוקר אני נשבר, יוצא מהשק"ש וממשיך ללכת.
בודהא האדום הוא סיפורת עברית שמחולקת לשני שליש ושליש. בחלק הראשון אנחנו מתוודעים לבועז, בן דמותי, צעיר חסר עבר ואחראיות שחובר לאבי וגרשון, תושבי המדרשה, בתחביבם לבנות ולצלם פסלים חסרי משמעות סביבתית במקומות אליהם רק שרפים ונזירים בודהיסטים מגיעים. בועז נאלץ להתמודד עם חוסר יכולתו לקחת אחראיות על החיים שלו ושל הסובבים אותו וברקע הר הנגב הדרומי והרי נפאל משמשים תפאורה צבעונית למסגרת הסיפור.
בשליש האחרון הקורא מתוודא למוטי, אנטי תזה לבן דמותי, שחקן בוהמי תל אביבי, נטול דאגות קיומיות שחובר לחבר שחקן אחר על מנת ליצור הצגה אשר משקפת בפועל את המועקות והפחדים עמם הם מתמודדים במשביר טרום גיל הארבעים.
הספרון הינו דק עמודים אבל הכתיבה קולחת כמו פלג מים או חבית יין אדום צונן; נהנתי מאד מעלילות בועז בנגב ובנפאל, נהניתי פחות מסיפורו של מתי.
לפני הצהרים הגעתי לנקודת החלטה; משמאל ניצב דומם הר כרכום ומימין מובילה הדרך לכביש 10 וגבול מצרים. במקור תכננתי לעלות להר כרכום, לרדת מצידו השני לבקעת חרוז ואז לגלוש לנחל פארן ואיכשהו להגיע לכביש 40 מתוך מחשבה שאסתדר עם מים בדרך. בפועל אני מותש, אני רעב ואני רטוב, נטול מוטיבציה. אני מקבל החלטה קשה ופונה לכיוון הגבול, מקווה שיעבור איזה סיור בט"ש של מילואימניקים שיאסוף אותי וייקח אותי טרמפ למקום נורמלי.
טנדר חבוט מגיח מולי, אני רואה שעל הארגז קשור מזרון זוגי גדול. שני בנים ושלוש בנות; רעמת שיער מתולתלת עם פונצו, עגיל באף וחיוך גדול: 'מאיפה הגעת'? אני מצביע על הכרכום שעומד רחוק מאחורי. 'אתה כולך רטוב, אולי תבוא איתנו ומחר ניקח אותך'?
אני מת לבוא איתך ולהתכרבל איתך מתחת לשק"ש על המזרון הזוגי אבל לא מתאים לי להתחלק בך עם החברים שלך.
'תודה רבה' אני משיב 'אבל נראה לי שאתקדם לגבול ומשם אסתדר'.
הגעתי לגבול, נקודת החלטה; הר שגיא מצפון לי, כל כך קרוב וכל כך רחוק וגבוה אני מחליט לפסוע דרומה על הכביש. ככה אראה את הסיור מרחוק מתקדם ואוכל להחשף בפניהם ממרחק מבלי שיופתעו ויפתחו על עצמם באש בטעות.
אני פוסע על כביש האספלט, השמש יצאה מאחרי העננים ואני מתחמם. שני פרעונים עם שמיכות ורובי קלאצניקוב צועדים במקביל לי מצידו השני של הגבול, מנסים להתחפש לחיילים.
הם צועקים לי בערבית: 'מאיפה באת' אני משיב: 'מירושלים' אני מצליח לראות שהם מחליפים מבטים: 'איך הגעת לכאן'? 'אל בוראק הביא אותי' אני במצב רוח מתחכם ומתחיל להתחמם.
כנראה שהם לא אהבו את התשובה כי הם מתחילים לצעוק משהו שאיני מצליח להבין. אם הייתי קלינט איסטווד או ג'ון ווין אז בטוח הייתי שולף ראשון ויורה כי הם תמיד פוגעים בסרטים במרחקים של 60 מטר אבל איני הם ובדו קרב המתקרב ובא עם קלצניקוב אין לי סיכוי גבוה במיוחד.
עודני תוהה מה אני עומד לעשות, אני שומע רעש מכונית מתקרב והיא מגיחה מצפון מאחורי עיקול.
מבלי לחשוב אני נעמד על הכביש ומנופף, הרכב נעצר, זוג מבוגר, הבעל מחביא אקדח מתחת לעכוז הישבן. 'לאן אתם מגיעים בבקשה? לאילת, מעולה. אפשר?
אחרי שעתיים וחצי הם מורידים אותי בכניסה לעיר ואחרי חמש דקות עוצר לידי רכב והנהג מציע לי טרמפ עד צומת רעננה, מעולה.
חורף 2000.

» ביקורות נוספות של ישי
» ביקורות נוספות על בודהא האדום