מסע מיוחד במינו של שלושה צעירים בני עשרה המלווים את סבתם לארץ שבה חוותה ילדות מסמרת שיער. סיגלית, סמדר ודני - ישראלים, גלויי לב וקצת חצופים חולקים עם הקורא את חוויותיהם בפולין של היום, כשהם משחזרים את חוויותיה של סבתא אירית מאז - הם השיטו סירות נייר בשלולית שבחצר, תעו ביער האדיר, התעמתו עם הפולנים ברחובות הערים, באוטובוסים וברכבות, דרכו בחצר המשק של האיכר ומיששו את חומות המנזר ואת קירותיו. השתוממותם על הכוחות שגילתה סבתם בהיותה ילדה התחרתה רק בתדהמה נוכח הסלחנות שגילתה כלפי אנשים שגירשו אותה מביתם....

למה אצלנו זה ככה?'' שאלה אסנת ואני שאלתי מיד! ''מה ככה?'' '' למה אצלנו האוכל אחר ממה שבבית של סיגלית?'' מה באמת חושבים הילדים, שנולדו בארץ, על הוריהם שהגיעו מהגולה. והרי לכל ילד יש הרגשה שאילו גדל בבית אחר, היו חייו שונים לחלוטין, וכל ילדה נשבעת ש''אצלי זה יהיה אחרת''.עם זאת יש ילדות, הקולטות מה קורה בבתים אחרים, ואינן נותנות לאימן מנוחה: למה אצלנו זה ככה, ולמה לא אחרת? ואולי אפשר לשנות?אירית ר. קופר, מורה שהייתה לסופרת , מרבה לכתוב על ילדותה בפולין של ימי טרום השואה ועל מה שעבר עליה בשנים, שבהן נספתה כל משפחתה הקרובה. הפעם היא מספרת על המשפחה שהקימה בישראל ועל הבית בהרצלייה, שהיה כה שונה מבית הוריה. ...

במשך שנים רבות חלמה המחברת על מפגש מחודש עם ידידת ילדות נערצת. המחברת, יהודיה ענייה, זכתה לטעום במחיצת ידידתה קריסטינה מטעמו של השפע והאושר שהיו נחלת משפחתה האמידה. מוראות מלחמת העולם השנייה הפרידו ביניהן והמחברת לא ראתה אותה עשרות שנים. כל אותן שני לא מחקו את זכר מיטיבתה והיא התאוותה לשוב לפגשה ולהשיב לה כגמולה. פתיחת שערי הגוש המזרחי אפשרה זאת, אך המציאות טופחת על פני המספר בגלותה שמיטיבתה האצילית התדרדרה לזנות, לשכרות ולאובדן זהות. "סיפור אישי" מזעזע....

שיחקתי בחוץ כאשר אלזה עברה את החצר כרוח סערה, ומבלי להקיש על הדלת נכנסה פנימה ופתחה בצעקות: "אם לא תגרשו את היהודייה, אמצא אני את הדרך לסלק אותה!" ידיה השמנות התנופפו כטחנת - רוח והיא התנהגה בשחצנות וצרחה אל מול פני אמא: "שהז'ידובקה לא תימצא כאן בכפר עוד יום אחד נוסף! את שומעת גברת מריה! האיכרים יודעים מה שאתם עושים! זה חוסר אחריות! בעלך איש ציבור, נציג הכפר. הוא ודאי יודע שאסור להחזיק יהודי בבית!" אמא עמדה המומה ולא ידעה מה להשיב. "בעלך מסכן את יושבי הכפר!" טרקה אלזה את הדלת והלכה. אמא נותרה חיוורת כסיד, שומעת את הצעקות ואינה מסוגלת להוציא הגה מפיה. "ראו הוזהרתם!" נשעע קולה של אלזה מהחצר. "את כועסת עליי?" הוא ספור אהבה מדהים, בלתי - אפשרי, שמספר יאנק, בן - כפר פולני רגיש ונלהב, על אודות אירקה, נערה יהודייה שנקלעה לבית - הוריו בתקופת מלחמת העולם השנייה כדי למצוא מסתור מהגרמנים. כאשר הסכנה שבהסתרתה גוברת, משלחים אותה הוריו מהבית, ואולם יאנק נוצר כל חייו את זכר הנערה היפה, שהאירה את ימיו וגרמה לו להתאהב בפעם הראשונה. הוא אינו חדל לחפש אחריה, רדוף רגשות - אשמה ובטוח שהיא כועסת עליו ועל משפחתו ואולי כבר אינה בחיים. אירקה נודדת בין כפרי פולין כשהיא ממשיכה להסתיר את זהותה היהודית, וניצולה יחידה מכל משפחתה היא מעפילה ארצה ובונה לעצמה חיים חדשים. ואולם יאנק אינו מרפה מדמותה שבליבו, והשאלה "את כועסת עליי?" - מביאה אותו, אחרי שנים רבות, הרחק - הרחק מגבולות פולין. ספר יחיד - במינו, מרגש ואמיתי....

קבוצת חברים פליטי שואה, שעלו בנערותם ארצה, התחנכו בה והקימו משפחות, נוהגת להיפגש מדי יום שישי בערב, כל פעם בביתו של זוג אחר. המסיבות המשותפות מאפשרות לכל אחד מבני החבורה להתוודע לאורח חייהם והרגליהם של האחרים ולהביט, לעיתים בקנאה גלויה - בעושרם החומרי והרוחני של אלה שהצליחו יותר. הסופרת מצליחה להעביר לקורא גם את תחושותיהם הקשות של בני החבורה כלפי "משבית השמחות" הקבוע שלהם: יליד הארץ, שאינו סולח להם על שלא נלחמו על חייהם בתקופת השואה, ומתארת בעדינות כיצד ניצתת אהבה ישנה בין שניים מהחברים, הנשואים לבני זוג אחרים, אהבה הטורפת אל קלפיהן של שתי משפחות. הספר מבוסס על הביוגרפיה של המחברת והסופרת. זהו סיפור אמיתי. ...

מפוחדים עד מוות בעקבות האירועים האיומים המתרחשים בגטו מצליחים חיים וחנה – נער ונערה בני 15 – להגיע לקבוצת פרטיזנים הממוקמת בעובי היער. חדורי נקמה בנאצים הם לוקחים חלק פעיל בלחימה הפרטיזנית נגדם, חווים את הקשיים של החיים ביער, רחוקים מבית ומשפחתם. תוך כדי כך נקשרים ביניהם קשרי ידידות ואהבה,ושניהם מתחילים לרקום יחדיו את חלומם בארץ-ישראל....

אירית, צעירה בת עשרים, עוזבת את הקיבוץ שבו נקלטה בילדותה ונוסעת לתל - אביב, בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, ועמה רק תרמיל וזוג נעליים. היא נאלצת להתמודד עם חייה החדשים ללא עזרת הורים, כשלעזרתה באים רק העזה רבה בה בורכה, חוש צדק מפותח ואמרותיה של אמה העולות בזיכרון ברגעי משבר. 'תומת שואה שאין לה למי לפנות, חייבת לפלס את דרכה בחיי היומיום, לעבוד, לפרנס את עצמה. דרך ארוכה בה היא סופגת מארס הבריות - וגם זוכה למזל הטוב המאיר פניו אליה. וכמו באגדות, האהבה מפלסת דרך אל לבה, וסיפור חייה של אירית שזור בסיפור האהבה הגדולה לצעיר בו פגשה בדרך מקרה. אירית ר. קופר כתבה ספרים רבים שהרקע להם הוא השואה בפולין וחייה כילדה נרדפת שם. בספר זה היא מספרת על יסורי הקליטה של ניצולי שואה, ובייחוד של יתומי שואה, בארץ ישראל הנאבקת עם שנות התקומה וה"צנע" הקשות....

זהו ספרה השלישי של המחברת שיוצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שני ספריה הקודמים: "בקצה היער" ו-"כחלוף הכל" מספרים את קורותיה של ילדה שאמה הפקידה אותה בידיו של איכר גוי. בספר זה אנו מתוודעים לילדה לפני צאתה מהגטו. הספר מתאר את חיי הגטו דרך עיניה של ילדה בת עשר. כשאמא מוציאה את ילדתה לכפר היא מבטיחה שבסוף הקיץ תחזור לקחת אותה הביתה. אבל אמא מעולם לא חזרה. מה עלה בגורל בני משפחתה - את זאת הילדה יכולה רק לשער. את האמת לעולם לא תדע....

כמה ברור אני רואה את העבר הרחוק, אני משחקת בחצר וישנה עם סבתא תחת שמיכה אחת. מבעד לקירות הדקים עלו קולות צחוק, בכי תינוקות, רשרוש מכונות - תפירה. לפני עיני רוחי עמדה בפתח סבתא. ניצבה ליד התנור, כמו אז, בימי הקיץ הארוכים ובימי החורף הקרים. והנה נסתם הגולל על החצר שלי. הקרקע נשמטה מתחת לרגליי. הגרמנים מחקו את החצר שלי והעבירו אותה מהעולם, והיא מחוץ למעגל החיים. חיי היהודים בטלו, עברו מן העולם. הכל נעקר מן השורש. ובא קץ לחצר שלי. אירית ר. קופר נולדה בעיר מינסק מזובייצקי השוכנת כארבעים קילומטר מזרחה לווארשה. באביב 2491, בהיותה כבת שלוש - עשרה ,הוציאה אותה אימה מהגטו, מסרה לאיכר פולני, והסבירה לה כי עליה להשאר בכפר עד אשר תבוא לקחתה חזרה, בסתיו. אך מפחד הגרמנים אמר לה האיכר לחזור לגטו לאחר חודשים אחדים. לתומה חשנה אירית שהגטו עדיין קיים ובני - משפחתה מחכים לה בבית. בדרך נודע לה מילד יהודי בן - גילה שהגטו חוסל, ושניהם החלו לנדוד בין האיכרים. בשלב מסוים דרכיהם נפרדו, ואירית הגיעה בנדודיה למנזר, שבו שהתה בזהות בדויה עד סוף המלחמה. איש מבני משפחתה לא שרד. בשנת 1946 עלתה ארצה במסגרת חברת - נוער ונקלטה בקיבוץ בצפון - הארץ, שבו שהתה גם בתקופת מלחמת העצמאות. לימים עברה לגור בעיר, סיימה סמינר למורים ועבדה שנים רבות בתור מורה בעלת תואר ראשון בספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. מבין הרומאנים הקודמים שלה: "בקצה היער", "שער עלייה", "אל אותם הנפרים", "בלילות שנת" ו"את כועסת עליי?" (האחרון בהוצאת אסטרולוג). היא כתבה גם ספרים רבים לנוער....

יומן מסע אנושי מרגש ומפתיע אל אותם הכפרים של פולין בימי מלחמת העולם השנייה. עירית ר. קופר, מורה בפנסיה, נסעה לבד להתארח בביתו של קאזיק, בן למשפחה פולנית נוצרית שאספה אותה אל ביתה עם תחילת המלחמה וגירשה אותה עם בוא הגרמנים. איתו יצאה למסע בעקבות הזיכרון אל עברה, אל אותם איכרים שסירבו לקבלה או שילחו אותה עם בוא הסכנה; אל המנזר בו חיה עד הרגע שנודע לה כי המלחמה הסתיימה. בתוך המסע הזה נסגר מעגל של אהבה לא-אפשרית ובלתי ניתנת לגישור בין נוצרי ליהודיה, בין רודף לנרדפת, בין פולני לישראלית. זהו מסמך ייחודי, חושפני, המעמת את הכותבת עם זכרונותיה כילדה ועם רגשותיה והתמודדותה עם הכאב כאשה מבוגרת. קופר מוליכה את הקורא במעגלים בין עבר להווה, בין צער לשמחה לאיד. ...

אירית ר. קופר משחזרת בספרה לפני בוא המבול עולם שחרב ולא נותר ממנו דבר. בספר תיאור נאמן לחיי ילדה יהודיה בעיירה קטנה בפולין, אשר מתלבטת בין שתי זהויות. בין זהות הבית המסורתי היהודי לבין בית הספר המעמיד אידיאלים פולניים לאומיים. למרות אהבתה את בית הספר ואת ארץ פולין נוטה הילדה להאמין לדברי סבתא כי ארץ ישראל היא המולדת האמיתית של היהודים. הספר נקטע עם פרוץ מלחמת העולם השנייה....

``נעלה בכל הדרכים`` הוא סיפור מסע, אודיסאה, של נערה יהודייה מלאת חיים ורגשנית, אריקה שמה, המוצאת את עצמה בבית-יתומים פולני בתום מלחמת העולם השנייה. אריקה חוזרת ליהדותה ועושה דרך חשאית ומלאת חתחתים לארץ-ישראל בחבורת נערים ונערות, שכולם יתומים כמוה. הם מבריחים גבולות, צועדים בלילות, עוברים ממדינה למדינה באירופה השסועה לאחר המלחמה הנוראה; הם יושבים במחנה עקורים בגרמניה, נושמים מרחוק את אווירת הארץ ומכשירים עצמם לקראתה; הם עולים בחוף צרפת על ספינת מעפילים, נרדפים על-ידי הבריטים, רואים את חיפה במשך שעות אחדות, ולאחר קרב נואש הם נזרקים לספינת גירוש בריטית, הלוקחת אותם למחנה מעצר בקפריסין. רק לאחר חודשים ארוכים הם זוכים להגשים את חלומם: מגיעים ארצה, עוד לפני מלחמת העצמאות, ונקלטים בהכשרת נוער בקיבוץ. ``נעלה בכל הדרכים`` הוא סיפורה של אירית ר.קופר, בילדותה, במלחמת העולם השניה, נדדה בין כפרי פולין ומנזריה, הסתירה את זהותה היהודית, ניצלה יחידה מכל משפחתה, העפילה ארצה ובנתה בה חיים חדשים. חוויותיה שבות ופורצות בכל ספריה כהר-געש שאינו כבה בגלל הצורך המתמיד לספר מה היה: ``בקצה היער``, ``כחלוף הכול``, ``בטרם יבוא האביב``, ``שער עלייה``, התזכריני, כריסטינה?``, ``אל אותם הכפרים``, ``אמא, תגידי: זה נכון?`` ו``שלום, יוסלה!`` עדותה הספרותית של קופר אינה רק תיאור גורלה הפרטי, אלא היא סיפורם של דור ושל תקופה, שבלעדיהם אי-אפשר לתאר את קורות העם היהודי ומדינת ישראל במאה העשרים. חשוב מאוד שספריה יימצאו בספריות, ושיקרא אותם הנוער בכל בתי-הספר בארץ. אהוד בן עזר...

המחבוא הינו ספר מרגש ואמיתי לנוער, הבוחן את זכרון השואה מנקודת מבט יוצאת דופן — מבט של נער פולני הנקשר לילדה יהודיה ובוחן את המציאות הקשה דרך עיניו ועיניה גם יחד. יאנק – בן כפר פולני, רגיש ונלהב מספר אודות אירקה – נערה יהודייה שנקלעה לבית הוריו, בתקופת מלחמת העולם השנייה, כדי למצוא מסתור מהגרמנים. כאשר הסכנה שבהסתרתה גוברת, משלחים אותה הוריו מהבית. אירקה נודדת בין כפרי פולין כשהיא ממשיכה להסתיר את זהותה היהודית. כניצולה יחידה מכל משפחתה היא מעפילה ארצה ובונה לעצמה חיים חדשים. יאנק נוצר בליבו את זכר הנערה היפה שהאירה את ימיו וגרמה לו להתאהב בפעם הראשונה. הוא אינו חדל לחפש אחריה, רדוף רגשות אשם ובטוח שהיא כועסת עליו ועל משפחתו, ואולי כבר אינה בחיים. "הסתיו עבר ואירקה לא חזרה. תחילה ניחמתי את עצמי שאולי תשוב מחר. אולי תבוא בעוד שבוע. יום אחד אשוב מבית–הספר והיא תשב ליד השולחן הקטן ותאכל את ארוחתה, ואני אמהר אליה כדי להראות לה את הספר החדש. אבל עכשיו ידעתי שאירקה לא תשוב. לא מחר, גם לא מחרתיים, ואף לא בעוד שבוע וחודש. העצים כבר עמדו בשלכת, והציפורים נדדו לארצות החום. השדות נחרשו לזריעת החורף, ואירקה איננה, ואין כל סימן ואות ולא כלום, ורק געגועים בלבי. ואני שואל את עצמי: ״מה תעשה אירקה בכפור, בשלג, בשמלת קיץ דקה?״ ״ואצק,״ אמרתי, ״כבר עברו שלושה חודשים ואירקה טרם חזרה.״ ״ברור, היא לא יכולה לבוא אליכם. הרי היא מבינה את הסכנה. בכל מקום נמצאים הגרמנים עם כלבי גישוש המאומנים היטב לגלות יהודים. איך תוכל לעבור את המשמרות שלהם?״ אירית ר. קופר נולדה (1929) בעיר מינסק מזובצקי השוכנת כארבעים קילומטר מזרחה לווארשה. באביב 1942, בהיותה כבת שלוש־עשרה, הוציאה אותה אִמה מהגטו, מסרה אותה לאיכר פולני, והסבירה לה כי עליה להישאר בכפר עד אשר תבוא לקחתה חזרה, בסתיו. אך לאחר שבועות אחדים, מפחד הגרמנים, אמר לה האיכר לחזור לגטו. לתומה חשבה אירית שהגטו עדיין קיים ובני־משפחתה מחכים לה בבית. בדרך נודע לה מילד יהודי בן–גילה שהגטו חוסל, ושניהם החלו לנדוד בין האיכרים. בשלב מסויים דרכיהם נפרדו, ואירית הגיעה בנדודיה למנזר, שבו שהתה בזהות בדוייה עד סוף המלחמה. איש מבני משפחתה לא שרד. בשנת 1946בהיותה בת 16, עלתה ארצה במסגרת חברת–נוער ונקלטה בקיבוץ דן שבצפון־הארץ, בו שהתה גם בתקופת מלחמת העצמאות. ב-1950 עזבה את הקיבוץ ועברה להתגורר בעיר. סיימה סמינר למורים בבן שמן ועבדה שנים רבות בתור מורה, עד צאתה לגימלאות. בין השנים 1971-1975 סיימה את לימודי התואר הראשון בספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. אירית מרצה בנושא השואה בפני תלמידי בית ספר, חיילים וספרנים. עבודות נכתבו בהשראת הרצאותיה, עדותה ובעקבות קריאת ספריה. במשך שנים רבות מוסרת בקביעות עדות ב"מכון משואה". סיפוריה הופיעו במוספי הספרות של העיתונות היומית, בעיתוני ילדים ובספרי לימוד. הקימה משפחה יחד עם בעלה מארק רומנו. אם לשתי בנות וסבתא לנכדים. מתגוררת בהרצליה. אירית ר. קופר פרסמה עד היום 20 ספרים, ביניהם יצירות המיועדות לבני נוער. ספרה הראשון "בקצה היער" ראה אור ב-1977. ספריה, המבוססים על סיפור חייה וכתובים ברגישות רבה, מעלים את תמונת העבר הקודר והתקומה המשקמת של קהילה בת מיליוני יהודים. ...

ספר מותח ומרגש של אירית ר. קופר, המוקדש לילד שהיה שותף לנדודיה בזמן מלחמת העולם השנייה – פורס יריעה נוספת של חייה הקשים והפתלתלים בתקופת השואה. דרך כתיבתה המיוחדת במינה היא מעניקה לבני נוער ומבוגרים כאחד מושג, ולו חלקי, על התנאים הבלתי אפשריים, שבהם נלחמו הילדים על חייהם באותם ימים. תיאור השואה אינו ניתן באופן ישיר, אלא ברסיסים הפזורים על פני כל הספר.אירית ויוסל'ה נפגשים באופן מקרי אחרי שנים רבות. מן המפגש הראשון יוסל'ה עטוף מסתורין ורזים, ואירית עומדת לפני חידה: מיהו יוסל'ה של היום, ובמה הוא עוסק...

חיים, צעיר יהודי, נאה ורב תושייה, ניצול אושוויץ, נצר יחיד למשפחה ענפה שהושמדה בשואה… נצר שלא ישאיר אחריו צאצאים. חיים יוצא ממחנה הריכוז חי — אך את העיקור שעבר אי אפשר להחזיר לאחור. כניצולים רבים אחרים, פנה לחפש שרידים ממשפחתו, קרובים ומכרים. הוא הצטרף לקהילה היהודית החדשה שנבנתה מתוך ההריסות, תפס בה את מקומו והיא הפכה להיות משפחתו. גם אהבה מצא. אחת… ועוד אחת… ועוד אחת… חיים עולה לישראל עם חנה, חברתו מילדות, ובונה איתה כאן את חייו מחדש… אולם עברו לא מרפה ממנו. הוא רודף נשים — ונשים רודפות אחריו. ובכל פעם, שוב ושוב, האהבה הגדולה הופכת למעשה שפלות, ל״נקמה״ מעוותת באותם צוררים אשר פגעו בו… האם בכיו הראשון של התינוק שנולד לחנה, אישתו, יביא מרפא לפצעיו, וישבור את מערבולת הבגידות, ההשפלות והנקמות? זהו סיפורו של גבר הנושא את צלקתו ועלבונו בכל צעד וצעד בחייו, וסיפורן של הנשים האהובות/שנואות המתאהבות בו ונופלות ברשתו. אירית קופר נוגעת בספרה זה, בנושא רגיש, נוגע ללב ומעורר מחשבה - בבעיה שרבים מתחמקים מלהזכירה. ...

לילה קר, רוח צוננת נושבת מההרים ומקפיאה את הדם. שכבת העננים מסתירה את מראה הירח והכוכבים בקיע. חיים שוכב על הדרגש, רעב ועייף, מחכה בחוסר סבלנות לשריקה המורה לקום, לצאת למפקד ולצעוד לעבודה כאשר האדמה הבוצית נדבקת לסוליות העץ של הנעליים. הוא שוכב כשעיניו פקוחות וחושב האם יהיה לזה סוף. האם אצליח לצאת מגיהנום זה בעודי בחיים? שקט. כולם שוכבים ומחכים לשריקה. לפתע נשמעות יריות בודדות. הבזקי אור יוצאים מקני הרובים ומאירים את חשכת הלילה. כל ירייה שמה קץ לעוד תקווה. הוא נשען על אדן החלון ומשקיף החוצה. אור יום מלא שורר בחוץ, אך הדלתות לא נפתחו. הקאפו לא נראה אף הוא. מוזר, חשב חיים. ברחבה לפני הצריפים הוא רואה פתאום אנשים, בבגדי פסים כמוהו, מתרוצצים הנה והנה וצועקים בקולי קולות. "הגרמנים ברחו! הגרמנים ברחו!" "מגדלי השמירה ריקים!" המונים פרצו אל עבר השער הגדול ומיהרו החוצה ממנו. אירית ר. קופר נולדה (1929) בעיר מינסק מזובצקי השוכנת כארבעים קילומטר מזרחה לווארשה. באביב 1942, בהיותה כבת שלוש־עשרה, הוציאה אותה אִמה מהגטו, מסרה אותה לאיכר פולני, והסבירה לה כי עליה להישאר בכפר עד אשר תבוא לקחתה חזרה, בסתיו. אך לאחר שבועות אחדים, מפחד הגרמנים, אמר לה האיכר לחזור לגטו. לתומה חשבה אירית שהגטו עדיין קיים ובני־משפחתה מחכים לה בבית. בדרך נודע לה מילד יהודי בן–גילה שהגטו חוסל, ושניהם החלו לנדוד בין האיכרים. בשלב מסויים דרכיהם נפרדו, ואירית הגיעה בנדודיה למנזר, שבו שהתה בזהות בדוייה עד סוף המלחמה. איש מבני משפחתה לא שרד. בשנת 1946 בהיותה בת 16, עלתה ארצה במסגרת חברת–נוער ונקלטה בקיבוץ דן שבצפון־הארץ, בו שהתה גם בתקופת מלחמת העצמאות. ב-1950 עזבה את הקיבוץ ועברה להתגורר בעיר. סיימה סמינר למורים בבן שמן ועבדה שנים רבות בתור מורה, עד צאתה לגימלאות. בין השנים 1971-1975 סיימה את לימודי התואר הראשון בספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. אירית מרצה בנושא השואה בפני תלמידי בית ספר, חיילים וספרנים. עבודות נכתבו בהשראת הרצאותיה, עדותה ובעקבות קריאת ספריה. במשך שנים רבות מוסרת בקביעות עדות ב"מכון משואה". סיפוריה הופיעו במוספי הספרות של העיתונות היומית, בעיתוני ילדים ובספרי לימוד. הקימה משפחה יחד עם בעלה מארק רומנו. אם לשתי בנות וסבתא לנכדים. מתגוררת בהרצליה. אירית ר. קופר פרסמה עד היום 20 ספרים, ביניהם יצירות המיועדות לבני נוער. ספרה הראשון "בקצה היער" ראה אור ב-1977. ספריה, המבוססים על סיפור חייה וכתובים ברגישות רבה, מעלים את תמונת העבר הקודר והתקומה המשקמת של קהילה בת מיליוני יהודים. ...

השואה הותירה אחריה רסיסי משפחות- אב ואם שאיבדו את ילדם הקט, אחים שנשארו לבדם בעולם, אם ובת ששרדו בדרך פלא. כל משפחה וסיפור הגבורה שלה. שברי משפחות אלו עלו לישראל והתלכדו למשפחה אחת גדולה, תומכת ושופעת אהבה. ובכל יום חג, בכל חתונה, ברית מילה או בר מצווה, הם שימשו לצברים שנולדו בארץ כסבים וסבתות, כדודים ודודות. ספר זה מביא את סיפורה של משפחה אחת כזו, ואת סיפורי ההצלה המרתקים של יקיריה. למרות הנושא הכאוב, הסיפורים שופעים חיים ואופטימיות. שלושה עשר סיפורים מרתקים כנגד שלוש עשרה שנות בר-מצווה, נר לכל שנה, נר לכל סיפור....

איטה מתבוננת בחיי משפחתה ושכניה בעיר השלווה מינסק מזוביצקי מהיום שבו נכנסו אליה החיילים הגרמנים. שוב אין היא יכולה לשחק עם חברתה הטובה קאטיה; ילדי היהודים מורחקים מהלימודים בבית הספר; השלטון החדש אוסר על המסחר בשוק, ואמה נאבקת למצוא דרכים חדשות להתפרנס. איטה תורמת את חלקה בעיקר בסיפורים שהיא משחזרת או ממציאה למען אחיותיה הקטנות. למרות המאמצים של האם יש בבית פחות מה לאכול, ועוד פחות מזה… האם יצליחו לעבור את המלחמה בשלום? אירית ר’ קופר חוותה את אימי המלחמה על בשרה, וזכתה לספר את סיפורה – וכן סיפורים רבים אחרים – ואף לחזור לעיר הולדתה עם נכדיה, כמסופר בספרה נשיט סירות נייר. כמה מספריה האחרים: בטרם בוא המבול, בקצה היער, המחבוא, סוף קיץ, תרמיל וזוג נעליים, הכול בגלל המלחמה וטנגו באחד במאי....

שלוש הנובלות בספר זה הן בבחינת מועט המחזיק את המרובה. ברגישות רבה מספרת אירית ר' קופר על ההתמודדות של ניצולי שואה ששרדו מן התופת עם המציאות היום-יומית, הבנלית כל כך, הנורמאלית כל כך......