ביקורת ספרותית על סוף קיץ מאת אירית ר. קופר
ספר בסדר

---

וככה זה מתחיל...חיים מוצא את עצמו מחוץ לגטו...
ציטוט עמוד 7: "אני חי! קרא בקול. אני חופשי! מותר לי ללכת לאן שארצה..."
בצאתו מהגטו חיים פנה לחפש את משפחתו. לאחר אירוח של מספר ימים, והתחזקות הגוף בביתה של אחת הנשים המקומיות, הוא שב לחפש את בני משפחתו.
כמו הרבה ניצולים אחרים שהצליחו לצאת מהתופת, כשחיים הגיע לדירת המשפחה הוא מצא, שבבית משפחתו מתגוררים פולנים.
ברגע של ייאוש, כבר רצה לשוב לבית הפולנייה שאירחה אותו, אך קול צעקתה של חנה - בת כיתתו עצרה מבעדו.
חיים, הדמות הראשית בעלילה, מתואר כבחור נאה, עם עיניים כחולות, ריסים ארוכים, סנטר זקוף, ולמרות רזונו עדיין היה יפה.
הגורל המשותף- אובדן המשפחות של חיים וחנה, חיבר ביניהם והם עלו יחדיו ארצה, בעליה הבלתי לגאלית, לאחר ששהו זמן מה במחנה העקורים והמתינו לתורם.
במחנה העקורים חיים התחבב על כל הנשים, שפקדו אותו, על מנת לקבל את מנות האוכל עבור משפחתן. נשים עמדו בתור הארוך, והן לא היססו לנקוב מבטים בגבר הגבוה, הנאה, עם העיניים הכחולות, השיער הבהיר ופיו החטוב. אבל... הן לא ידעו דבר אחד חיים היה "עקר".
חיים היה שייך לאותם אנשים שהנאצים עשו בהם ניסויים.
ליבת הסיפור סב סביב נכותו של חיים ובגלל שכך, הוא נקם בכל אישה שהוא ניתקל.
למרות שחנה ויתרה על מימוש אימהותה, חיים לא בחל ובגד בחנה על ימין ועל שמאל.
הוא לא היסס לקבוע פגישות עם נשים אחרי משמרותיו בעבודה, סיפר "סיפורים לחנה", בילה עם הנשים והתפלש במיטתן, החמיא לאותן נשים וכבש את ליבן. לאחר שאותה אישה נפלה ברשתו, הוא הפנה לה את גבו ופנה לכבוש אישה נוספת.
ציטוט עמוד 62: "שבעתי, אמר לעצמו; שבעתי את חיבוקיה, את נשיקותיה ואת מילות האהבה, ומעכשיו עלי לחשוב איך להיפטר ממנה-בלי שתחולל שערוריות שיפרו את שלוות חיי... אם תשמיע צעקות ובכיות, הן עלולות להגיע לאוזניה של חנה, חס וחלילה... ואז יוודע הכול."
בכל פעם, שחנה פנתה אליו וביקשה ממנו לחדול מבגידתיו, הוא העמיד פני תם כמי שחושדים בו על לא עוול בכפו.
בקשותיה של חנה לא הועילו והוא המשיך בשלו. ככל שנשים אהבו אותו יותר - כך "יצר הנקמה" גאה בתוכו.
הוא קפץ מסיפור בגידה אחד למשנהו כסרט נע: סטלה הנשואה, תמר, רחל, ציפורה, רבקה, הניה... דמעותיהן עוד לא ייבשו, והוא כבר התנחל במיטתה של האחרת.
חנה בצל הסיפורים, המשיכה לנהל את חיי הזוגיות כאילו "הכול בסדר, עסקים כרגיל", אך בתוכה כאבה והמשיכה לאהוב את חיים.
לי, זה ספרה השני של הסופרת אירית ר. קופר, וככל הידוע לי רוב ספריה עוסקים בנושא השואה.
כתיבתה של אירית ק. קופר זורמת ורגישה וכך גם הקריאה. בסיפור הנוכחי הייתה לי הרגשה שחסר דבר מה, משהו התפספס. לדוגמא, משפטים שלמים חזרו על עצמם, ובכל פרשיית אהבה מצאתי תחנוני נשים, איומים ואולטימאטומים זהים.
בחצי הראשון של הספר רותקתי לעלילה, אבל לאחר המאה העמודים הראשונים, כבר יכולתי בעצמי לדקלם את המשפטים שאותן נשים וחיים אמרו אחד לשני.
בכל פרשיה היה סיפור של אישה נשואה שרע לה עם הבן זוג, או אישה נשואה שבעלה בגד בה בעבר, וחיים היה פתרון נקמה טוב בבעל הבוגד וכד'. לא אבוש ואכתוב כאן ועכשיו, שאותן נשים הכעיסו אותי שבעתיים ממעשיו של חיים. חיים היה חולה, הן לא היו חולות! הן ניסו בעזרתו למלא את החוסרים שלהן. אבל מה? אף אחד מהצדדים לא היה מודע לכך. החוסר שלהן מילא את החוסר של חיים. סוג של יחסי גומלין שלא מדברים עליהן, ורק הצד השלישי מביט עליהן מלמעלה.
בסוף הספר חל מפנה, אני הופתעתי... אבל המפנה הזה יכול היה להתקיים לאחר 150 עמודים, ולאו דווקא בפרק האחרון שמסתיים בעמוד 222.
אירית נוגעת בסיפור הזה בנושא שלא מדברים עליו. על נשים עקרות כן מדברים, אבל גבר עקר – לא.
אני מסכימה שזהו נושא שנוגע ללב, וגורם ללא מעט הרהורים. בסיפור הזה יש הדגש, על ההבדל בצורות החשיבה, של נשים וגברים בנושא כואב כמו "עקרות".
נשאלת שאלה: האם אישה עקרה מרגישה אחרת מגבר עקר? הרי עסקינן באותה תוצאה לא? ואם יש הבדל, ויש הבדל, אז למה? האם זה האגו? האם מדובר באופי מולד? מה קורה לאותו גבר עקר שאישתו "הפוריה" ממנפת רעיון ומיישמת אותו? נקודות למחשבה.
חיים התנקם, ובכל מחיר ניסה לשמור על הזוגיות שלו, אך לא ויתר על הרפתקאות עם נשים. הוא נהנה מהצלחתו, זה העלה אצלו את מפלס האגו. הלחשושים והריסת משפחות של אחרים לא הפריעו לו. זו הייתה הנקמה שלו. בסך הכול חיים היה איש חלש, גבריותו נפגעה ואת המזור, הוא מצא בכל אישה שאינה אישתו, ומכאן שהבגידה מילאה את חולשתו.
על כך וילהלם השני אמר: "חולשה אינה בגידה, אלא היא ממלאת את כל תפקידיה של זו."
אין כאן המלצה או אי המלצה. אם מתעלמים ממה שהפריע לי בקריאה אפשר בהחלט לקרוא, אך יחד עם זאת, אני משאירה את השיקול בידיכם.
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על סוף קיץ