שלוה מטריפה

לאחר שסיימתי את המשכנתא המעיקה הראשונה, ונותרה לי עוד אחת משלימה, הרגשתי צורך לפצות את המשפחה שלי, על תקופת הדלות הארוכה, על הימים שבהם ראשי היה בעבודה, ולהעניק לכולנו חופשה משפחתית שתמיד רק חלמנו עליה. לאחר מחשבה ארוכה ובדיקת מחרים מול אפשרויות, היעד שעלה הוא קפריסין, נדמה לי שטורקיה עדיין לא הייתה באופנה. מה יכול להיות לא טוב בפאפוס שלחופי הים, עם הנמל הקטן והטברנות, ושרידים ארכיא

כוחו המטהר של הלבן

תחילת קריאת ספר חדש, היא כתחילת מסע, בו לא פעם אני מנסה להתחבר לאווירת הספר, ותוהה ביני ובין עצמי, האם הבחירה היא נכונה, האם היא מתחברת למצב רוחי הנוכחי בצורה חיובית?

כך קרה לי בספר סיד, של <mark>אסתי ג. חיים</mark>, בו הרגשתי התרוממות רוח מהכתיבה המדויקת והפיוטית, מהתיאור המדויק של הדמויות, מהעלילה היוצרת צפיה לשינוי, אבל נושא הספר, יצר בקרבי תערובות של תחושות שונות, חלקן לא נוחות, של

צל שואה

את מ. הכרתי כילדה שגדלה בצל השואה, ואחר כך כאישה הנושאת את צל השואה איתה.

מ.תמיד הייתה לבושה גלותית והיטב, גם אם הסתיו התמהמה ועדיין הייה חם, אביה דאג והוטרד מהאפשרות שהחורף יתפוס אותה לא מוכנה, מבחינתו, מי שלא היה לבוש חם, פשוט לא שרד.

מ.הייתה חייבת כול יום בשעה ארבע לשתות מיץ גזר, או עגבניות, כי זה חיוני לבריאות, לא הייתה לה אופציית סירוב, כי האוכל הוא החיים, ואם סירבה, אביה רץ

יש משהו מהפנט בלובן של הסיד. הוא בוהק, והוא נקי, ויש משהו בצחות שלו שתופס את המבט שלך. בחירת השם לספר היא מעניינת, ואני מצאתי בו כמה פרשנויות. ואת כל התכונות שמניתי אפשר למצוא בכתיבה של הסופרת. יש משהו נקי בכתיבה שלה, נראה שכל מילה נבחרה בקפידה, ומצאה את מקומה המדויק. ומה שהכי משמח זה ש<mark>אסתי</mark> חיים שומרת על צורת הכתיבה הזו בכל ספריה ואף פעם לא מאכזבת.

לפני המון שנים, יצאנו כמה בנות מהעבודה לערב בנ

אוי איזה ספר, קראתי אותו מהר מהר, לא יכולתי להפסיק.
אמא לבן 13 שנשתבשה עליה דעתה מסתגרת עימו בצימר בצפון.
מפה הדברים רק הולכים ומידרדרים, עד כדי סצנות שעשו לי צמרמורת.
מזמן לא ניתקלתי בדמות ראשית שעוררה בי כל כך הרבה גועל ודחיה.
אין מה לומר, <mark>אסתי ג. חיים</mark> היא מספרת בחסד, לא מרחמת על הקוראים ולא על הדמויות הפתטיות, כולן פתטיות..
אני עדיין קצת מזועזעת.

ספר שלא דומה לדבר שקראתי מזה זמן. תערובת מוטרפת של ארועים ויחסים מורכבים בין בתיה-מורה לשעבר ובשלנית מעולה לפרנסתה בהווה- לבנה אורי בן ה-13, בעלה יוני העובד שעות ארוכות לפרנס את משפחתו וחברתה הטובה אלינוער, מאלפת אריות לשעבר הקרובה גם לאורי. יחסים המשתלבים בחופשה האמורה להיות רגועה בצימר בראש פינה אליו לוקחת בתיה את בנה כמתנת בר מצווה ולהתרחק מעט מהחיים בדירה הקטנה בתל אביב שצריך לעלות אליה בשבעים

שלושה סיפורי חיים הכתובים ביד אמן. קשיי הזיקנה, זכרונות מסוייטים בצד תקווה.
-חייה של אָלִיה לא שבו להיות כשהיו מאז הטראומה והסוד המכרסם. בתה נוגה היתה בת שלוש ואָליה לא מעכלת איך השנים טסו. הילדה גדלה, ככה פתאום. נוגי הקטנה בת שלושים, עצמאית ובטוחה בעצמה. והיא עדיין תקועה שם, בזכרונות שבאו גם אחרי הטראומה- הניילונים והאזעקות המייללות במלחמת המפרץ. מהלכת תמיד בחשש לבושה שכבות כאילו להגן על עצמ

לפעמים שהרוחות סוערות מבית ומחוץ, אני מחפשת להיצמד דווקא למוכר ולהישאר "קרוב לבית", לקרוא פרוזה שכתובה בשפה שלי, לא מתורגמת , כזו שמנסה להרגיע ומבטיחה שאפילו לונדון לא מחכה לנו כי גם שם כנראה נרגיש לבד.
אין לי ספק שהכותבים הישראלים מספקים לנו אינטימיות אותנטית, שמדיפה ריחות וטעמים מוכרים. אין לנו גם צורך להיעזר בין השורות ב"וויז" כדי להגיע בשלום לאן שהכותב מתכוון לקחת אותנו. זו מן תחושה נינוחה שי

הספר לא קל בכלל. היה לי מאוד מאוד קשה לקרוא אותו. אחת הפעמים שהעובדה שאני קוראת לאט דווקא התנקמה בי חזק חזק. זה לא ספר שעוזבים באמצע ( הגיבורה אומללה מדי בשביל לנטוש אותה באמצע), אבל לחיות את האווירה המעיקה, האיטית והמתמשכת הזאת, שגם מחוסרת כל ווקטור של פתרון לאורך שבועות (של קריאה) לא עשה לי טוב בכלל.

הספר מחוסר עלילה. מחוסר עלילה לחלוטין, גם מחוסר תזוזה כמעט לגמרי. זאת בעצם דריכה במקום של אי