“שבת. מהחלון נשקף אלי נוף ירושלמי מושלג מרהיב. על המיטה שמולו שוכבת אמי. היא מחוסרת הכרה מזה יומיים. אחרי חודשיים של אישפוז בשל ניתוח כושל היא שוקעת לתוך עירפול חושים. היא לא יכולה יותר. אני יושבת על כורסא לידה. אבי כבר לא יכולה להיות שם. פניה סוף סוף שלווים וכך גם נשימתה. רק אני נחנקת. אני רוצה לברוח משם ובמקום זאת אני נוגעת בה ומדרבנת אותה לקום. אני מתחננת שתקום שתגיד משהו. כי אני רוצה. כי לא יכו”

“עצוב ויפה. אוסף של הרהורים על אבדן, יגון ומהות האבל. האם זו ממש ספרות? לא בטוח. רולאן בארת טובע ביגון לאחר מות אמו. הוא חושף ביומן האבל שלו את הרגשות הפרטיים שלו, את הקשר החזק שלו לאמו, הוא מנתח את אופיה ומוצא שוב ושוב את אותן תכונות, שלעתים נוטים להתעלם מהן, שגרמו לו להעריץ את אמו, ותרמו לקשר החזק והמיוחד שלהם. "אמא: (כל החיים): מרחב נטול תוקפנות, נטול קטנוניות - היא מעולם לא העירה לי אף לא הער”

“אם תתלבטו על איזה מדף למקם את "מחשבות על הצילום" מאת רולאן בארת, צפו אתגר. כן, האוטומט שבכם ירצה להניח באזור ספרי העיון, שכן אין כאן עלילה בדיונית או ביוגרפית לנוע על צירה, כי אם תהיות ומחשבות שהוגה כותב הספר אודות המדיה של הצילום. עם זאת, בקריאת הספר, ובמיוחד במיוחד כשתגיעו לחלק השני בו, תתעצם עוד יותר ההרגשה של הכניסה פנימה חדר אחר חדר לתודעתו של אדם אחד, אולי אפילו לתצלום אחד, שהוא התצלום היחיד”

“רולאן בארת ללא ספק פיתח תיאוריות בכל מיני תחומים, ההתייחסות שלו לצילום בספר זה היא מאוד מעניינת. כמי שלא היה בצד המצלם, כי אם רק כצד המצולם, האובייקט, או כמתבונן והוא שב ומציין זאת ועם זאת משהו בניתוח הצילומים בהם הוא מביט הוא מעמיק יותר מן המצופה. מי שלא ניצב בצד המצלם לעולם לא יבין זאת עד הסוף, הקומפוזיציות, תפיסת הרגע שהופך את אותה תמונה לתמונה כל כך ספציפית שאין שניה לה. מעניין מאוד כניסיון נ”

“שבת. מהחלון נשקף אלי נוף ירושלמי מושלג מרהיב. על המיטה שמולו שוכבת אמי. היא מחוסרת הכרה מזה יומיים. אחרי חודשיים של אישפוז בשל ניתוח כושל היא שוקעת לתוך עירפול חושים. היא לא יכולה יותר. אני יושבת על כורסא לידה. אבי כבר לא יכולה להיות שם. פניה סוף סוף שלווים וכך גם נשימתה. רק אני נחנקת. אני רוצה לברוח משם ובמקום זאת אני נוגעת בה ומדרבנת אותה לקום. אני מתחננת שתקום שתגיד משהו. כי אני רוצה. כי לא יכו”

“עצוב ויפה. אוסף של הרהורים על אבדן, יגון ומהות האבל. האם זו ממש ספרות? לא בטוח. רולאן בארת טובע ביגון לאחר מות אמו. הוא חושף ביומן האבל שלו את הרגשות הפרטיים שלו, את הקשר החזק שלו לאמו, הוא מנתח את אופיה ומוצא שוב ושוב את אותן תכונות, שלעתים נוטים להתעלם מהן, שגרמו לו להעריץ את אמו, ותרמו לקשר החזק והמיוחד שלהם. "אמא: (כל החיים): מרחב נטול תוקפנות, נטול קטנוניות - היא מעולם לא העירה לי אף לא הער”

“אם תתלבטו על איזה מדף למקם את "מחשבות על הצילום" מאת רולאן בארת, צפו אתגר. כן, האוטומט שבכם ירצה להניח באזור ספרי העיון, שכן אין כאן עלילה בדיונית או ביוגרפית לנוע על צירה, כי אם תהיות ומחשבות שהוגה כותב הספר אודות המדיה של הצילום. עם זאת, בקריאת הספר, ובמיוחד במיוחד כשתגיעו לחלק השני בו, תתעצם עוד יותר ההרגשה של הכניסה פנימה חדר אחר חדר לתודעתו של אדם אחד, אולי אפילו לתצלום אחד, שהוא התצלום היחיד”

“רולאן בארת ללא ספק פיתח תיאוריות בכל מיני תחומים, ההתייחסות שלו לצילום בספר זה היא מאוד מעניינת. כמי שלא היה בצד המצלם, כי אם רק כצד המצולם, האובייקט, או כמתבונן והוא שב ומציין זאת ועם זאת משהו בניתוח הצילומים בהם הוא מביט הוא מעמיק יותר מן המצופה. מי שלא ניצב בצד המצלם לעולם לא יבין זאת עד הסוף, הקומפוזיציות, תפיסת הרגע שהופך את אותה תמונה לתמונה כל כך ספציפית שאין שניה לה. מעניין מאוד כניסיון נ”