אם תתלבטו על איזה מדף למקם את "מחשבות על הצילום" מאת רולאן בארת, צפו אתגר. כן, האוטומט שבכם ירצה להניח באזור ספרי העיון, שכן אין כאן עלילה בדיונית או ביוגרפית לנוע על צירה, כי אם תהיות ומחשבות שהוגה כותב הספר אודות המדיה של הצילום. עם זאת, בקריאת הספר, ובמיוחד במיוחד כשתגיעו לחלק השני בו, תתעצם עוד יותר ההרגשה של הכניסה פנימה חדר אחר חדר לתודעתו של אדם אחד, אולי אפילו לתצלום אחד, שהוא התצלום היחיד שאינו מופיע בספר.
בארת פותח בחויה מעניינת של עצמו מביט בתצלום של ז'רום נפוליאון, אחיו של המצביע הידוע, וחודרת לפתע לתודעתו ההכרה כי העיניים בהן הוא מביט כעת הביטו בניפוליאון בונפרטה. חתיכת דבר. בארת מתחיל לנסות לנסח את כוחו של הצילום, למשל לעומת ציור, אשר נהוג להשוותו אליו ובהמשך גם לקולנוע. הוא בוחן את דבריו דרך צילומים שהותירו בו רושם ומנסה לפענח את כוחם. בחלק הראשון של הספר מחלק בארת את האפקט של הצילום על הצופה בו לשני חלקים: האחד הוא העניין הכללי שנושא הצילום עשוי לעורר בצופה בו (אותו הוא מכנה "סטודיום") והשני, שאותי סקרן עוד יותר - אך הוא גם שהופך זאת לעניין אינדיבידואלי יותר, הוא "יסוד... העולה מן התמונה (הסצנה), מזנק ממנה כחץ מקשת ונוקב אותי" את הדיקור הפוצע שעשוי להיות בצילום טוב מכנה בארת בשם "פונקטום". הכוונה היא למעשה למשהו ש"תופס אותנו" בצילום וחודר פנימה לתוכנו.
בחלק השני של הספר הולך בארת אל הצילומים הפרטיים והמשפחתיים שלו, ובמיוחד לצילום מוקדם של אמו כילדה, צילום אודותיו מדבר בארת רבות, אך לא מניחו בפנינו, בשונה משאר הצילומים שהזכיר והם מלווים את הספר לכל אורכו. צילום האם יחד עם אחיה כילדה מיוחד בעיניו שכן, לתחושתו נשקפת זהותה האמיתית של האם, זהות שחמקה לתחושותיו משאר צילומי האם. דיבור זה הופך מן חקירה של הכאב הפרטי של בארת באובדן אמו ובחינה האם הצילום והתיעוד של האם יותר מקל להתחבר לזיכרונותיו עמה וממנה, או שמא דווקא להיפך. בארת אומר למשל בהקשר זה: "הצילום אלים, ולא משום שהוא מציג לפנינו דברים אלימים אלא משום שבכל הזדמנות הוא ממלא את המראה בכוח ומשום שאין בו דבר שאפשר לסרב לו או לשנותו". עניין עדין אך מהותי וחזק.
הספר מציע גם מבחר צילומים שמצטט בארת בדבריו, וחלקם בהחלט מעניינים, אם בשל הסצנה שמתועדת בהם (למשל תיעודים מההפיכה בניקרוגואה, חיילים ברחובות לצד נזירות, קצת מזכיר תמונות מלחמה מכאן באיזה אופן), אם בשל ערכם ההיסטורי - כדוגמת הצילום הראשון שצולם בעולם ובו שולחן ערוך עם אוכל, ואם (יותר מושך אותי באופן אישי) בשל הפנים שבדיוקן, ובראשן (עבורי) התיעוד של ויליאם קאסבי ע"י הצלם אוודון תחת הכותרת "נולד עבד". צילום מטורף.
אפרופו מטורף לקראת סוף דבריו אומר בארת: "אז באתי לכלל הכרה שיש זיקה כלשהי בין אמנות הצילום, הטירוף ומשהו שאת שמו לא ידעתי". כן, כן. טירוף. בארת נע בין התפעמות עצומה מכוחו של מבע הצילום, לבין תחושה הולכת וגוברת שהצילום תפס את מקומם של פולחנים קדומים לו בדת ובתרבות, כדימוי מחודש למוות. דימוי המנסה לשמור על החיים במן רגע של הקפאתם ע"י קליק המצלמה וכמו מבצע איזו השטחה של המוות, אך גם של החיים.
בארת כותב: "מה שמאפריין את היום את החברות הקרויות מתקדמות הוא שהן צורכות דימויים, שלא כחברות העבר, שצרכו אמונות. לפיכך הן ליבראליות יותר, קנאיות פחות אבל גם "כוזבות" יותר (אותנטיות פחות)". במחשבה על עולם האינסטגרם והרשתות החברתיות, יש בכך אמת עמוקה וצרופה לתחושתי. הנראות של הדברים, הרחוקה שנות אור עצובות מן הדבר עצמו.
נקודת סיום משעשעת היא וידויו של בארת בתחילת הספר: "אינני צלם, אפילו לא צלם חובב; אני קצר-רוח מדי. אני מוכרח לראות מיד את מעשה-ידי". ובכן בארת, אתה מוזמן לסלפי איתי, בכל שעה שרק תרצה ;)
