"עטיפה חייבת למכור!", קבע איש השיווק. 'אז הבה נמכור', אמרתי, וקצת פחדתי, בינינו, משום שאף פעם לא הבנתי כיצד אפשר לתמצת ספר למאתיים מילים. וחוץ מזה, נזכרתי שברוב עטיפות הספרים יש את אותן קלישאות על אנשים שרוצים (אבל לא מסוגלים) לאהוב אנשים שמחפשים (ובנתיים מאבדים) את אהבתם היחידה וכו' וכו'. ותהיתי, האם אוכל להיות קצת אחר? ובעודי מתלבט, מישהו אחר, מאלה שתמיד סבורים שהם מבינים הכל, הסביר שהטוב ביותר הוא לשלב ביקורת אוהדת מהעיתונים. 'אבל קודם יש ספר ורק אז, אם בכלל, ביקורות אוהדות' אמרתי לו. 'סוג של בעיה', הוא השיב, נראה פתאום קצת מהורהר. ועכשיו, כאשר ביזבזתי כבר חלק ניכר ממספר המילים שהוקצו לי והגיע הזמן בכל זאת לספר משהו, ההתלבטות רק גוברת, משום שהפרטים רבים מאוד וקשה לבחור מביניהם. אז הנה, אולי אספר על ליאור ותום וסיפור אהבתם השבירה, ועל יונתן, אביה של ליאור, ומאמציו לחזור לחיים ולכבוש את ליבה מחדש, ועל מייקל, שלמרות שחייו נתונים בסכנה , עדיין מתעקש לספר את סיפורם ועל ורג'יל חברו הטוב שמתעקש לספר את סיפורו.וקצת על ההשראה שבוקעת (לכאורה) ממעמקי העוני, ומעט על תחרות כתיבת המנון לעיירה חסרת שם, ומשהו על סוגים שונים של בגידה. ואם תביטו היטב לעבא היער בשעות בין - הערביים, אולי תראו אותם עטופים במעילי דובון שחורים, מחליפים מילים בקול כבוש, חופרים איזו תעלה מפותלת. ילדי נשף התחפושות.