דן בניה <mark>סרי</mark> אינו קל לקריאה. הוא שייך יותר לאותם סופרים הכותבים ספרים אמנותיים ולאו דווקא ספרי מתח או רומנים. שפתו קשה, עברית משובחת גם כשהיא מצוטטת מפי דלת העם.
כמו סופרים אחרים העוסקים בהוויה המיוחדת של עמם (גארסיה מרקס למשל), כתיבתו של בניה <mark>סרי</mark> היא עירוב של דימיון ומציאות והקורא נדרש לשאול את עצמו לא פעם באיזה עולם הוא נמצא. לשוא יחפש קישורים היסטוריים או הגיוניים. טבעם של סיפורים אלו הוא שהם מ

בינתיים קראתי רק את הספר הזה של <mark>דן-בניה סרי</mark>.
התפעלתי מן הספר. הדרך הציורית והתיאורית של הסופר את הדמויות שובת לב ממש. התיאורים של הדמויות נוגעים ללב. שתי הדמויות, אליהו ('אליקו') וקלרה, הן דמויות עלובות ומסכנות והן כמו מריונטות של אמא זוהרה. היא עושה בהן ככל העולה על רוחה, ואין פוצה פה ומצפצף.
חייה של כל דמות בספר הם חיים קשים וכל דמות מתמודדת עם בעיות גשמיות ונפשיות. הצער ממש עוטף את הספר.
הד

את עוגיות המלח של סבתא סולטנה, קראתי לפני שנים ארוכות, סמוך לתקופה בה יצא הספר (סוף שנות ה-80 וזכור לי כי אז הוא עשה עלי רושם אדיר. לאחרונה נתקלתי בו בחנות של סיפור חוזר והחלטתי לקרוא אותו שוב ולראות מה יש בו שאז, לפני שנים הרשים אותי כל כך.

זהו סיפורה של משפחה מזרחית החיה בשכונה ירושלמית ענייה, מסורתית ושמרנית. זוהי שכונה של אנשים קשי יום, הפרנסה אינה מצויה שם בשפע ובנוסף לכך חלק מהדמויות חולו

השם משובח ( אם כי לא מיצג במיוחד את העלילה ) אני אוהב ספרים עם שמות כאלו.
השפה נהדרת – עגולה , יפה אם כי לעיתים מתפתלת יתר על המידה
תמונת העטיפה מצודדת את העין.
העלילה מתפתחת ומלאת ריחות וטעמים ועדיין משהו לא עבד בשבילי בספר.
יש שני סוגי כתיבה עיקריים שעולים לי בראש כאשר אני חושב על ספרות ישראלית ( ויש גם הרבה שהם לא זה ולא זה ):
האחד ממטפאר את עצמו לדעת ומדמה כל פעולה ורגש לעייפה. נדיר שאצל

הפעם <mark>סרי</mark> ממש הגזים. התחלתי לקרוא את הספר הזה כי זכרתי ל<mark>סרי</mark> חסד נעורים, אבל באיזשהו שלב פירגנתי לעצמי את החסד של להרפות מהספר הזה.
הספר לוקה, בעיני, בתסמונת של מרוב עצים לא רואים את הסיפור: העלילה קבורה מתחת לערימות זבובים, פרעושים, כינים, יתושים, נפיחות, קללות, מכות, סיפורי מקרא וחוזר חלילה שוב ושוב.
היתה לי תחושה שאני קוראת פרודיה על סגנון הכתיבה הזה ולא את הדבר האמיתי, שאמור לרגש, ליצור הזדהו

נתחיל בחיובי, העברית רהוטה, בניה-<mark>סרי</mark> עושה שימוש יפה בשפה.
פחות חיובי - הספר עדתי, שימוש במילים שליליות על העדה האשכנזית, ממש לא מעים לקרוא. אם מישהו היה מתבטא כך על מזרחיים - היו סוקלים את הסופר.
לגבי העלילה, לא מענינת במיוחד. הסיפור מציג סיפור רשעות של אמא לבנה, שהוא בחור לקוי בשכלו ונכה. אם למישהו זה עושה את זה, אחלה. בי זה עורר גועל.

זה הדבר הטוב היותר שקראתי כבר זמן רב.
הגעתי אל הספר בדרך מקרה, הוא היה מונח בספרית רחוב מאולתרת בתחנת אוטובוס, לא רחוק מהמקום בו אני נוהג לרוץ...
ואם אני לא טועה גם אימצתי אותו בסוף אחת מהריצות שלי, או שמא זה היה בכלל כשלקחתי את הבת שלי להתאמן על גלגיליות.
לא משנה.

לא קרה הרבה פעמים שיצא לי לקחת ליד כחמישה ספרים ברצף שלא הצלחתי לצלוח אחד אחרי השני, אולי מתוך איזה חוש ביקורתי חמור שתקף אותי,

מהספרים הגרועים, הלא-מפוקסים והפחדניים (במעטה של חשיפה אמיצה, כך על הכריכה) שקראתי מימי. זבל מעורפל שבו ארטור, כביכול דמות מרכזית ברומן מופיעה רק בעמוד 265 (פלוס מינוס, אל תתפסו אותי בשעת צערי). ספר זה והחוויה האיומה שעברתי איתו הם הם הסיבה לכך שנרשמתי בסימניה, חשבתי שחייבים לדווח על מפגע שכזה (למרות שמישהו אולי צריך היה גם לדווח על ג'ירפה לא עפה).
יצא והייתי זה עתה שבוע בחו"ל ולאחר יומיים חליתי

. זהו סיפור פשוט על חתן בור וכלה תמימה הנכנסים בברית הנישואין ואינם יודעים כיצד להביא ילדים לעולם. זוהי העלילה המרכזית. אך יותר מכך, הספר מתאר יחסי שלושה דורות של כלות וחמות במשפחה, סבתא סולטנה היא הדמות המרכזית בסיפור והיחידה שמקשרת בין העולמות השונים של גיבורי העלילה. כאב ויופי נשזר בשפתו של דן בניה המצליח לספר סיפור בצורה מרשימה ומצליח ליצור הזדהות וריחוק מהדמויות בעת ובעונה אחת.
לסיכום, ספ