לספר הנפלא הזה הגעתי בעקבות המלצה של ספרנית. היה לי לא נעים לסרב, וטוב שכך.

הספר מסופר בשלושה קולות. הראשונה היא אסתי, בתה של ניצולת שואה השותקת את עברה. האם דוברת עברית רצוצה ונלעגת ומצליחה לפרנס בדוחק רב את שני ילדיה בעבודות תפירה. אסתי מתביישת באמה הגלותית והשונה כל כך ומקנאה באלה שחיים בעושר ובאושר במחיצת זוג הורים מתפקד ואוהב. אביה של אסתי מאושפז בבית חולים לחולי נפש ואסתי נאלצת לבקרו אחת

שבת בבוקר. חם בחוץ. הבנות רוצות לנסוע ולנו המבוגרים חם. בסוף הוסכם על המוזיאון למדע בירושלים.
חשבתי שאני כבר מחוסנת לעיר ויכולה להרשות לעצמי לנסוע למוזיאון שהוא קרוב לבית הורי.
לא הייתי באיזור מאז שאמי אושפזה. כבר כמעט שמונה חודשים מאז שהיא נפטרה, כמעט חצי שנה מאז שאבי נפטר. למדתי לחיות עם האבל כשהוא עטוף במטלות היומיום. למדתי להחניק את הצעקה בגרון ולהחביא את הכאב עמוק בפנים. חשבתי שאני בסדר. מס

הכיתוב על הכריכה האחורית הבטיח "רומן מרתק ורב-רבדים, המגולל סיפור עלילה מותח, ובו-בזמן עורך חשבון נפש עם המאבק ארוך השנים על עצמאותן ועל מימוש תשוקותיהן של נשים יוצרות". נכון שכריכה אחורית היא פרסומת, ונכון שהבטחות של כריכה אחורית שקולות פחות או יותר לקולותיהם של החזאים שהבטיחו "פתיתי שלג קל בהרים בגובה 900 מטר" יומיים לפני סופת החורף הנוראית שהורידה בהרים האלה שלג שנערם למשך שבוע ויותר, ובכל זאת,

טיסת יום הוא ספר טוב למדי. זאת אומרת שהוא כתוב היטב בשפה עשירה, יש עלילה מעניינת ומגוונת, יש קו מרכזי שהעלילה מסביבו ועלילות משנה. ובכל זאת לא התלהבתי מקריאתו כמו מספר אחר של אותה מחברת ("ובאתי על החתום").

והסיבה העיקרית היא הגיבורה - נטע. יש בה משהו מזויף לטעמי. היא בוגדת סדרתית - באהובה הראשון, בבעלה, באתיקה המקצועית שלה, בערכיה, בהחלטותיה. גם כשהיא עושה חשבון נפש, חסרה בו אמת. נו, באמת - פג

האם הנשואים הם סם המוות לאהבה? האם האהבה הראשונה היא גם האחרונה והאולטמטיבית ביותר? ספר יפה. אמיתי מאד. הסופרת אינה מיפה את גיבוריה, והגיבורה הראשית נחשפת במלואה , בצורה אמיתית ומדוייקת. אז האם הנשואים הם אכן סוף לאהבה ודווקא בפני מי שאתה הכי חשוף לו אתה צריך הכי הרבה להסתתר? הסוף העדין והיפה ( אבל לא שמאלצי) משאיר מקום לאינטרפטציה אישית. מומלץ