#
בריטניה בשנות החמישים-שישים של המאה הקודמת, נראית מכאן פחות אימפריה ויותר פרובינציה. הפרנסה בצמצום, החיים עדיין אינם נוצצים כמו שהפכו בעשורים הבאים. אנשים מודעים למעמדם בדיוק של עשירית המילימטר, מעריצים את אלה מעליהם ומתנשאים על אלה מתחתם. השמרנות היא הדרך הבטוחה להתייחס לכל נושא, וגם המכונים אוונגרד, הם שמרנים למדי.

הומוסקסואליות היא פשע מביש שדינו מאסר (החוק האוסר על יחסים הומוסקסואליים

כבר אמרתי את זה פעם ואחזור על זה שוב, אני מחבבת את הספרים של <mark>ניק הורנבי</mark> (ומחבבת זו לא מילה שאני נוטה להשתמש בה, גם את זה אמרתי).

הספר הזה, כמו שאר ספריו, עוסק בתהיות אקזיסטנצליסטיות. הפעם הן עטופות בסיפור על אישה חכמה וחביבה שמבזבזת את זמנה על גבר אובססיבי שמעריץ את טאקר קרואו, זמר עבר מסתורי. השעון הביולוגי מתקתק ונופל לה האסימון.
אני לא אספר את כל הסיפור אבל הוא קורה כמעט בהווה- כך שעדיין

הכנת רשימת שירים להשמעה לאדם אהוב, אינו דבר שבשגרה ואינה דבר פשוט בכלל; ההכנה מגלמת בתוכה לא רק את השירים שאתה, העורך, אוהב, אלא היא גם צריכה להיות רשימה לדעתך הצד השני יאהב. ההצלחה המושלמת תבוא לידי ביטוי ברגע שהאדם או האשה (תלוי בטעם) להם אתם מכינים את הקלטת... לא טעיתם ואני לא התבלבלתי, אכן כתבתי קלטת, יתקשרו אליכם כעבור יום בהתלהבות ובחיוך וישאלו כיצד ידעתם לקלוע לטעמם המוזיקלי.
החלק הקשה של

****



כמו "אהבה על הדשא", "נאמנות גבוהה" ו"בדרך למטה", ספריו הקודמים שקראתי של <mark>ניק הורנבי</mark>, גם הספר הזה נע על המנעד הדק שבין קומי לנוגה. הוא מספר על אנשים רגילים, בלי דרמות גדולות, בלי רציחות מסתוריות. פשוט, סיפורים אנושיים על בני אדם, מארג חולשותיהם ושמחותיהם הקטנות והרגעים הפרוזאיים והטרגיים שמרכיבים בעצם את החיים של כולנו.
הסיפור ב"ג'ולייט, הגירסה העירומה" הוא בעצם סיפור על החמצה. טאקר ק

אם אתם אוהבים לעקוב אחר מה שהולך בתוכנית הריאלטי "האח הגדול" אולי אתם תצליחו להתחבר גם לספר הזה, אפשר היה בקלות להפוך את השם שלו מ-"ארוכה הדרך למטה" ל-"ארוכה הדרך לזכיה" רק שישנו בכל זאת הבדל והוא (בלי לגלות הרבה מהעלילה) שמדובר בקבוצה של דמויות שהתאחדה לה ביחד על מנת לא עלינו לקפוץ מאיזו גבעה (שהיא לא שיא הרייטינג, למרות שגם היא מוצפת באותה עת בהרבה אנשים) ולהתאבד.

מזמן רציתי לקרוא איזה ספר ש

ספר חמוד ביותר. דיאלוגים שנונים, אווירת שנות השישים באנגליה, עולמם של כותבי סדרות הבידור האנגליות וסיפורה המתוק של ברברה (סופי) החולמת להיות דומה לקומיקאית האגדית לוסיל בול וחלומה מתגשם מעבר למצופה. <mark>ניק הורנבי</mark> סופר שאני אוהב וקורא את כל ספריו וגם הפעם לא איכזב.

בערב השנה החדשה מוצאים את עצמם ארבעה אנשים על גג בנין "המקפצה": מרטין, אושיית טוק שואו שהסתבך בפרשיית מין עם קטינה, מורין, אם חד הורית לילד פגוע, ג'ס, נערה אימפולסיבית מסובכת, וג'יי ג'יי, חבר להקת רוק לשעבר ושליח פיצה בהווה.

ארבעת האנשים האלו לא יכלו להיות שונים יותר אחד מן השני, אבל כולם נמצאים שם עם אותה כוונה, וזה מחבר אותם אחד לשני יותר מלכל אחד אחר בחייהם.

כשאתה על סף להרוג את עצמך, עוד

בעלילה קומית על בני זוג מזה 15 שנה, אנני ודנקן, בעיירת חוף אנגלית מוביל אותנו <mark>ניק הורנבי</mark> לשאלות כמו:
האם חלק מחיינו הם בזבוז זמן ?
האם אנו מכירים באמת את האנשים המפורסמים.

אנני מרגישה אחרי 15 שנה שבן זוגה דנקן ביזבז את זמנה לריק וכל מחשבותיו הם על הרוקר אותו הוא אוהב טאקר קרואו.
היא כותבת ביקורת על תקליטו האחרון של טאקר (גרסא ללא עיבוד לתקליטו היחיד), ביקורת השונה מזו של דנקן, ולהפתעתה טאקר

אני מחבבת את הספרים של <mark>ניק הורנבי</mark>, את אילה שקראתי (על הילד, איך להיות טובים וארוכה הדרך למטה). 'מחבבת', כמו 'ידיד', הן מילים שאני לא מרבה להשתמש בהן, יש בהן מן הקיטלוג הרדוד של מערכות יחסים, מזכיר את 'סולם האהבות' מאמת או חובה. אבל במקרה הזה המילה הזאת מתאימה לי בדיוק.

<mark>ניק הורנבי</mark> מתאר בקלילות, שנינות והומור סיטואציות לא קלות ולא מצחיקות. הספרים שלו קולחים, כיף לקרוא אותם והוא גורם, לי לפחות, לה