“#
בריטניה בשנות החמישים-שישים של המאה הקודמת, נראית מכאן פחות אימפריה ויותר פרובינציה. הפרנסה בצמצום, החיים עדיין אינם נוצצים כמו שהפכו בעשורים הבאים. אנשים מודעים למעמדם בדיוק של עשירית המילימטר, מעריצים את אלה מעליהם ומתנשאים על אלה מתחתם. השמרנות היא הדרך הבטוחה להתייחס לכל נושא, וגם המכונים אוונגרד, הם שמרנים למדי.
הומוסקסואליות היא פשע מביש שדינו מאסר (החוק האוסר על יחסים הומוסקסואליים בממלכה בוטל רק בשנות השבעים) חיי התרבות פורחים באותן שנים, נעים בין מלומדים גבוהי מצח, משעממים, הדנים בכובד ראש בענייני ספרות ותרבות שברומו של עולם ב-BBC, לבין המפיקים תכנים בידוריים להמונים, גם – רחמנא ליצלן – למעמד הפועלים שכל מה שהם יודעים – לדעת הטובים מהם - זה לשתות בירה בפאב ולעודד בגרון ניחר את קבוצות הכדורגל. מוסיקה, אופנה, מין הם תחומים פורצי מוסכמות, המסמנים קו בין צעירים – המקבלים בהתלהבות את החידושים -ל"זקנים" ו"מרובעים" שאינם מבינים שום דבר מהחיים.
ניק הורנבי כתב ספר בדיוני המשתמש ברקע אמיתי – כולל שמות של מוסיקה, תוכניות, סדרות ויוצרים אמיתיים – והקים לתחייה את השנים שבהן נבראה ההשקפה ש"העולם שייך לצעירים", גישה שתעשה חיל בשנים הבאות. מלחמה בין מבוגרים לצעירים, בין "תרבותיים" ל"חסרי תרבות", בין לונדון לפריפרייה בכל אלה עוסק הורנבי דרך סיפורה של צעירה אחת, ששאיפת חייה היא להפוך לשחקנית קומית היא מגיעה מבלקפול – תמימה ובורה, מושא להתנשאות, בטוחה ברצונה אך לא יודעת איך להגשים אותו. הסיפור עוקב אחרי סידרה קומית בהשתתפותה, דרכה משתקף השינוי העצום שחל באנגליה של אותן שנים. והפך את ה-BBC ליוצר הטלויזיה האולטימטיבי.
התגובות שקראתי לספר הזה נעות מאכזבה, משהו כמו "מהורנבי צפיתי ליותר..." ועד התפעלות מרוחב העלילה, מחדות ההבחנה ומשנינות הדיאלוגים. אני שייכת לאחרונים: הספר - בו משובצות תמונות בשחור לבן ההופכות אותו אותנטי - גרם לי הנאה, השכיל אותי (בדרך עדינה, בלי להכאיב...) שיעשע אותי כשאיבחן בציניות ובהומור נפלא את חוליי החברה האנגלית, שבתוכה - הפלא ופלא – מצאתי גם אותנו.
יש לי שתי הערות. ראשית תמונת הכריכה - אותה עיצבה ענבל ראובן - נהדרת ומאפיינת נפלא את הכתוב בו. לטעמי היא טובה יותר מתמונת הכריכה המקורית, שגם היא טובה. שנית – השם לא מוצלח. הוא מעלה על הדעת איזו אחיינית קטנה ומעצבנת, שאתה פוטר בחיבה בכינוי "מצחיקונת... ועכשיו לכי לשחק" אולי אם היו קוראים לו "מצחיקה אחת" או "הצחוק שהשיק אלף נאומים", נניח, הוא היה מצליח להגדיר טוב יותר, לדעתי, את כוונתו של הורנבי.”
