סבא שלי נולד בטו' באב. את יום הולדתו האחרון הוא חגג בבית החולים. עוד הספקתי לבוא לבקרו עם בני לברך אותו. מספר ימים לאחר מכן הוא נפטר והוא בן תשעים ושש. בטו' באב השנה הוא יכול היה להיות בן מאה, לו היה חי, כך סבתא שלי אומרת.

מאז שהוא הלך לעולמו וסבתא נשארה עם מטפלת שבכל פעם מתחלפת באחרת, אני נוסעת להיות אתה מספר שעות בימי ראשון, עת המטפלת יוצאת למה שנקרא, היום החופשי שלה. אני מצטיידת במכשיר הק

ב-1871 כתב המתמטיקאי לגרנג' שהמתמטיקה הגיעה לסוף דרכה, ואין לצפות להתקדמות נוספת בשטח זה. כעבור כמה שנים ב-1884 כתב הפיסיקאי מיקלסון כי מרבית העובדות והחוקים החשובים בפיסיקה כבר הוכחו בוודאות, והאפשרות שיוחלפו בעתיד עקב תגליות חדשות הוא קלוש ביותר. גם קלווין כתב ב-1900 כי "אין מה לגלות יותר בפיסיקה, כל מה שנשאר לעשות הוא לערוך מדידות יותר מדוייקות". היום זה נשמע מגוחך, אבל גם סטיבן הוקינג דיבר ב-1

אחת הקלישאות הידועות היא שהחיים עולים על כל דמיון. ספרו האוטוביוגרפי של <mark>צבי ינאי</mark> מוכיח את הקלישאה הזו במלואה.
בסיפורו האישי של <mark>צבי ינאי</mark> יש את כל המרכיבים שבמאי מוכשר מאוד של טלנובלה ספרדית היה רוקח בערוץ ויוה וכולנו היינו מרימים גבה ומזלזלים באמינות הדברים.

יוצי גלמבוש, רקדנית יהודיה בת ה- 17 בורחת מהבית עם קלמן טוט,זמר הונגרי פרוטסטנטי שגילו כפול מגילה. שניהם חיים את חיי הנדודים ברחבי איטליה

וואו הספר הזה התיש אותי...
אני מאוד אוהבת רומאנים היסטוריים והכתיבה של <mark>צבי ינאי</mark> נהדרת, אבל משהו במרכיבים היה חסר לי. בזמן הקריאה הרגשתי כאילו אני יושבת בארכיון מלא אבק וקוראת מסמכים ואין מי שיענה לי על השאלות הרבות. הרבה פעמים, בעיקר בהתחלה כשהמכתבים עוד היו קצרים, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בין כל התאריכים והקשרים המשפחתיים. יש המון "חורים" והסיפור לא זורם בצורה חלקה, מה שרק הוסיף ותרם לבלבול שלי.

<mark>צבי ינאי</mark> - סנדרו בשמו המקורי, הוא בן למשפחה בת ארבעה ילדים - שתי בנות ושני בנים.
בשנות מלחה"ע השנייה, כאשר ההורים עברו באיטליה בין עיירות, במסגרת פרנסתם (רקדנית וזמר), הושאר אחיו - רומולו, בידי אומנת באחת העיירות, ו"נשכח" שם.
לאחר כשישים שנה, תוך כדי קריאת כתבה של פרופ' (אמריטוס) רומולו בנוונוטי האיטלקי, ולאחר בירור פרטים מסוימים באוטוביוגרפיה של הפרופסור, מחליט ינאי "לירות (כמעט) באפלה" ולנסות

כותב הספר, <mark>צבי ינאי</mark> ז"ל, היה ידוע כאוטודידקט מצטיין שהפליא ברוחב ובעמקות ידיעותיו, ידע לשאול לגביהן את השאלות הנכונות ולהסבירן בשפה מובנת לקורא האינטליגנטי הממוצע מבלי להתפשר על האמינות והדיוק.

כשהתחלתי לקרוא את הספר שקלתי לעצור , קראתי את 100 העמודים הראשונים בחוסר חשק וזה הרגיש לי כמו עוד אחד מספרי השואה שלא התחברתי עליהם , עם יותר מדי דמויות וחוויות שהניסיון להסביר אותם לעולם לא מצליחות.

אך בכל זאת המשכתי , בעיקר בגלל ההערכה הרבה שאני חש ל<mark>צבי ינאי</mark> , ההערכה הזו היא מה שגרמה לי לקרוא את הספר מלכתחילה.
את ההמשך קראתי בשקיקה והספר הציף אותי ברגשות כמו שמזמן לא קרה לי בספר.

קשה להאמ

במשך שנים רבות ספרו של <mark>צבי ינאי</mark> היה מונח כאבן שאין לה הופכין על אחד ממדפי הספרים בביתי.
באופן תמוה הסיבה לכך הייתה הפחד שלי ל"אבד" את הערצתי ל<mark>צבי ינאי</mark>,
קשה היה לי להתמודד עם ספר גרוע של אחד האוטודידקטים המדהימים והמוערכים על ידי שחיו בישראל (אם לא בעולם).

ההיסטוריה המשותפת שלנו ביחד החלה מכתבי העת "מחשבות" שהקדים את TED בעשרות שנים. מספר ספרים שלו בתחומי המדע הפילוסופיה (והאמנות) הדהימו אותי

<mark>צבי ינאי</mark> היה הוגה דעות רציני וכתב גם ספרות יפה.
את סיפרו המרתק עם הסממנים האוטוביוגרפיים "שלך סנדרו" שזכה ב"פרס ספיר" ובו מתוארים קורות משפחתו ומציאת אחיו האובד קראתי כבר לפני זמן רב. ואילו ספרו זה "מאוחר מדי" מהווה מעין "המשך" לסיפרו הנ"ל. גם כאן משתמש הסופר באמצעי הטכני של "מכתבים" בין גיבוריו ו"יומנו של אחיו" שמספרים את הסיפור. כשהמסגרת של הדמויות מהספר הראשון נשמרת. אני מוכרח לומר שעד שקראתי